מדרגות נאות

אחרי המבט הראשון לא הייתי בטוח. התקדמתי קצת והשקפתי פעם נוספת, מזווית קרובה יותר. ועדיין, לא היה לי הסבר משכנע למה שראו עיניי. מגרש החנייה מחוץ למקום העבודה שלי, בצידו שביל שאני מתהלך בו מדי יום, ואף פעם לא הבחנתי בכך. גרם מדרגות בטון, שתכליתן אינו ברור, ניצב בקצה המגרש, ומסתיים בקו המדרכה, במקום שבו מתחיל הכביש. פעם הן היו מחוברות למשהו, פעם מישהו חשב שהן צריכות להיות בדיוק כאן. שיש להן סיבה. בהתחלה, ותוך כדי הליכה מהירה ופזורת מחשבות, זה לא נראה מוזר או חריג. אבל כמה רגעים אחר כך, התמיהה הייתה כל כך חזקה, עד שגרמה לרגליים לעצור.

המדרגות האלה, על אף הבטון היצוק, הדפנות המסותתות, והמאמץ שהושקע בקיבוען – המדרגות האלה לא מובילות את הנעזר בהן לשום מקום. באופן פלאי ונטול הסבר, הן אפילו לא מאפשרות לטפס בהן מעלה – כמו בציור של אשר, קו הסיום של המדרגות נמצא בדיוק באותו המפלס של נקודת ההתחלה. הראש שלי הבהיר לי שהמסקנה לא מקובלת עליו, אבל העיניים ממש התעקשו. מדרגה אחר מדרגה באמצע מגרש חנייה, שבו מאות אנשים עוברים מדי יום ביומו, ואף אחד מהם לא שם לב שהן מערערות על חוקי הפיזיקה, על כוח המשיכה, על ההיגיון הצרוף.

הן מונחות שם מלאות מחשבה, ומשוכנעות שיש להן ייעוד. הן סבורות שיש בכוחן לקדם אותנו, יש להן התחלה ואופק ברורים, אך גם הן שקועות באשליה. הן לא מצליחות לרומם עצמן מעל פני השטח. אינן מעמיקות ואינן מרקיעות לשחקים. הן משדרות תנועה וחידוש, ולמעשה מתבוססות בקפאון. הן מסמלות תהליך אך הן תקועות באותו מקום. יסודותיהן נעוצות בקרקע, משתקות. המון אנשים יחלפו דרכן, סביבן, מעליהן. ואיש לא יגיע למחוז חפצו. וככל שנדמה יהיה שחשובות או נחוצות הן, כך יעמיק צחוק הגורל, שיגחך על יומרת המדרגות לחשוב שהן יותר ממה שהן. 

המתנתי כמה שניות, הסתובבתי והמשכתי ללכת. מחויך. משועשע מכמות המדרגות המכובדת שכבר פגשתי בחיי.