אם יש יום אחד בשנה שראוי באמת להיחשב כיום אבל קולקטיבי, שיחייב ויאגד את כולנו בתודעה משותפת, זה היום הזה, תשעה באב. בניגוד למה שחושבים רבים בטעות, היום הזה אינו דתי, ומקורותיו אינם נוגעים לעבודת הקודש. זהו יום כואב במישור החברתי, הקבוצתי של כולנו. האחריות ליום הזה מוטלת על כתפינו האחת, ועל כן מקוממת כל כך האדישות והבורות האופפים את המועד.
תשעה באב הוא יום שמעל הזמן - הוא מזכיר לנו את האתגר הניצב בפתחנו תמיד לחיות בעת ובעונה אחת בעבר, בהווה ובעתיד. העבר הוא הניצוץ הדוחק בנו להציף חסד נעורים על פני פגעי היום. העתיד, מעודד אותנו לתת אמון ותקווה נוכח ציפיות רחוקות. שניהם יחד - מפצירים בנו לזנוח את הכאן והעכשיו, מזכירים לנו עד כמה נחות מוסרית ועלוב הוא ההווה ביחס לאחיו. עד כמה חסר חשיבות הוא הכאן והעכשיו על ציר הזמן. רק מחשבה כזו יכולה לרפא פצעים, להעמיד אותנו על הרגליים, ולהמיר רגשות שנאה וכעס בפעימות נעימות יותר, נגינות אמיצות.
תמוה בעיני כי אנו בוחרים לציין את היום המיוחד הזה דווקא בצום. שכן המנהג הסגפני והכואב הזה מוליך אותנו ברוב המקרים למחוזות מסוגרים, אבל צרוף בין כתליהם הבודדים של הגוף והנפש. מוטב בעיני לנצל את השעות האלה ליחד: לדבר, לדון, להתווכח, להתפלל. את היום הקשה הזה אני מציע להפוך כמעט לחגיגה, לסימפוזיון, לסערה מרגשת ומפרה של הידברות והבנה. אפשר כי רק כך יופקו הלקחים וייושמו התובנות, שבחסותן צמחה לה שנאת החינם, שבצילן נבעה איבה חשוכה.
מעולם לא היה היום הזה רלוונטי כל כך - תחושת אובדן הבית, המבצר, המולדת - שחרבו ושינו את פניהם. בית שנחרב לא יוכל להיבנות פעם נוספת לעולם באותן האופן - הוא ידרוש שינויים ותמורות. לצד זאת, תמיד ניתן יהיה לאתר שורשים ויסודות שנותרו בקרקע ובזכרון - סימני דרך למעוז שניצב, למעון שנעקר. אלה פותחים פתח לשיקום ולתקומה. מושג הבית הוא החיבור העמוק ביותר שבין הפרטי לקולקטיבי - תחת גג אחד מחפש לו האדם הבודד קירות ללון בהם, ושותפים לחבור אליהם. הבית הקטן ממוקם בבית הגדול, ובתווך נפש האדם המחפש שייכות וייחוד, החזקה בלעדית של נתח מתוך הסך הכללי.
ואולם, לצד שאיפות שיקום הקירות, נדמה לי שאין חטא גדול יותר מהניסיון הנואל להקים מחדש את בית המקדש ולהחיות את נצחיותו. לא רק בגלל ההתנגדות הבולטת של האל, שהפציר פעם אחר פעם כי הוא מסתייג מבית הקבע שביקשו להקים לו הרוזנים והפוליטיקאים. בעיקר משום שהחתירה להקמת המקדש מטשטשת את רוחו של הבית הקדוש הזה כישות נטולת תיחום גיאוגרפי, ואת הקידוש כמצב תודעתי המתלהט בנפש והגבלתו היא ניסיון עקר ומקומם. אל ירושלים שבלב אנו מצווים לשוב, ואם אפשר - אל נא נפסח גם על תל אביב בדרך.
כמה אירוני שיום של ביחד מייצר כל כך הרבה מתחים. מדהים עד כמה זכרון חושף תהומות של בורות. משעשע כיצד מאורע שמבקש לצוף מעל הזמן שוקע תחת מעמסות פוליטיות - ומעורר תקווה עד כמה יום תענית וצום מייצר עבורינו כל כך הרבה מזון למחשבה.
כבימים רבים בעבר, נסעתי הבוקר מתל אביב לירושלים, ואולם הבוקר נדדו מחשבותיי לעיר אחרת, הממוקמת פחות או יותר באמצע הדרך. אל יבנה נפוצו המחשבות, אל יבנה וחכמיה. לא פחדן הוא יוחנן בן זכאי עבורי, לא בוגד. מחולל הלאום, אביה הפרי-היסטורי של הציונות. הוא וחכמיו העדיפו פשרה על חורבן, הם שחילצו את עתיד האומה מבין ציפורני האוייב והבריון, שהבינו כי משכנו של האל מצוי רק במקום בו פועלים אנשים הראויים לחסדו. בתשעה באב השנה אני מהרהר באבותיי, שאומץ לבם הושיע את כולנו. תעוזתם שלחה מסר ברור מעל הזמן, המקום, והשנאה. את זכרם ומורשתם אני מבקש לקדש ולהנציח. אם יידרש לכך, אולי אפילו אצום בשנה הבאה.
תשעה באב הוא יום שמעל הזמן - הוא מזכיר לנו את האתגר הניצב בפתחנו תמיד לחיות בעת ובעונה אחת בעבר, בהווה ובעתיד. העבר הוא הניצוץ הדוחק בנו להציף חסד נעורים על פני פגעי היום. העתיד, מעודד אותנו לתת אמון ותקווה נוכח ציפיות רחוקות. שניהם יחד - מפצירים בנו לזנוח את הכאן והעכשיו, מזכירים לנו עד כמה נחות מוסרית ועלוב הוא ההווה ביחס לאחיו. עד כמה חסר חשיבות הוא הכאן והעכשיו על ציר הזמן. רק מחשבה כזו יכולה לרפא פצעים, להעמיד אותנו על הרגליים, ולהמיר רגשות שנאה וכעס בפעימות נעימות יותר, נגינות אמיצות.
תמוה בעיני כי אנו בוחרים לציין את היום המיוחד הזה דווקא בצום. שכן המנהג הסגפני והכואב הזה מוליך אותנו ברוב המקרים למחוזות מסוגרים, אבל צרוף בין כתליהם הבודדים של הגוף והנפש. מוטב בעיני לנצל את השעות האלה ליחד: לדבר, לדון, להתווכח, להתפלל. את היום הקשה הזה אני מציע להפוך כמעט לחגיגה, לסימפוזיון, לסערה מרגשת ומפרה של הידברות והבנה. אפשר כי רק כך יופקו הלקחים וייושמו התובנות, שבחסותן צמחה לה שנאת החינם, שבצילן נבעה איבה חשוכה.
מעולם לא היה היום הזה רלוונטי כל כך - תחושת אובדן הבית, המבצר, המולדת - שחרבו ושינו את פניהם. בית שנחרב לא יוכל להיבנות פעם נוספת לעולם באותן האופן - הוא ידרוש שינויים ותמורות. לצד זאת, תמיד ניתן יהיה לאתר שורשים ויסודות שנותרו בקרקע ובזכרון - סימני דרך למעוז שניצב, למעון שנעקר. אלה פותחים פתח לשיקום ולתקומה. מושג הבית הוא החיבור העמוק ביותר שבין הפרטי לקולקטיבי - תחת גג אחד מחפש לו האדם הבודד קירות ללון בהם, ושותפים לחבור אליהם. הבית הקטן ממוקם בבית הגדול, ובתווך נפש האדם המחפש שייכות וייחוד, החזקה בלעדית של נתח מתוך הסך הכללי.
ואולם, לצד שאיפות שיקום הקירות, נדמה לי שאין חטא גדול יותר מהניסיון הנואל להקים מחדש את בית המקדש ולהחיות את נצחיותו. לא רק בגלל ההתנגדות הבולטת של האל, שהפציר פעם אחר פעם כי הוא מסתייג מבית הקבע שביקשו להקים לו הרוזנים והפוליטיקאים. בעיקר משום שהחתירה להקמת המקדש מטשטשת את רוחו של הבית הקדוש הזה כישות נטולת תיחום גיאוגרפי, ואת הקידוש כמצב תודעתי המתלהט בנפש והגבלתו היא ניסיון עקר ומקומם. אל ירושלים שבלב אנו מצווים לשוב, ואם אפשר - אל נא נפסח גם על תל אביב בדרך.
כמה אירוני שיום של ביחד מייצר כל כך הרבה מתחים. מדהים עד כמה זכרון חושף תהומות של בורות. משעשע כיצד מאורע שמבקש לצוף מעל הזמן שוקע תחת מעמסות פוליטיות - ומעורר תקווה עד כמה יום תענית וצום מייצר עבורינו כל כך הרבה מזון למחשבה.
כבימים רבים בעבר, נסעתי הבוקר מתל אביב לירושלים, ואולם הבוקר נדדו מחשבותיי לעיר אחרת, הממוקמת פחות או יותר באמצע הדרך. אל יבנה נפוצו המחשבות, אל יבנה וחכמיה. לא פחדן הוא יוחנן בן זכאי עבורי, לא בוגד. מחולל הלאום, אביה הפרי-היסטורי של הציונות. הוא וחכמיו העדיפו פשרה על חורבן, הם שחילצו את עתיד האומה מבין ציפורני האוייב והבריון, שהבינו כי משכנו של האל מצוי רק במקום בו פועלים אנשים הראויים לחסדו. בתשעה באב השנה אני מהרהר באבותיי, שאומץ לבם הושיע את כולנו. תעוזתם שלחה מסר ברור מעל הזמן, המקום, והשנאה. את זכרם ומורשתם אני מבקש לקדש ולהנציח. אם יידרש לכך, אולי אפילו אצום בשנה הבאה.
חזרת מפרינסטון מלא זהות יהודית... כל הכבוד לקרן תקוה.
השבמחקפוסט יפה.