אני בכלל קצין בצבא, אז להפגין בכיכר אסור לי. ההנחיות אומרות שאני מנוע מלהביע תמיכה בכל מחאה חברתית, וההבהרות האחרונות מוציאות מכלל אפשרות גם את המאבק העכשווי. ניכר שהאיסור גורף ומוחלט. אבל חברים אחרים, מכרים, שהסתובבו בין שורות ההפגנה הערב בתל אביב נהנו מאוד. האחרים, שמעולם לא פגשתי ורק במקרה הגיעו רשמיהם לאזניי כשמועה בלתי מאומתת, אמרו שהאווירה הייתה מיוחדת, מבחן של נחישות וכוח עמידה. לא פשוט היה לשמוע על קשיי המחייה הבלתי אפשריים ובלתי הוגנים של המורה מהדרום או העולה מאתיופיה, אב לשני ילדים. במיוחד קשה היה לשמוע את עדותה של ניצולת השואה בת ה-83, שבמקום לדבר על הגירוש לקפריסין ואובדן משפחתה, סיפרה על הטיפול בבעלה החולה. היא אמנם מקבלת מלגת קיום מממשלת גרמניה, והוא זכאי לפנסיה מעיריית פתח תקווה. אלא שהסכום של שניהם מגיע לכדי 4000 שח בלבד, ועם זה באמת שאי אפשר לעשות שום דבר. בטח לא אם יש לך 12 נכדים, ואין לך את האפשרות לקנות להם כמעט שום דבר.
אני קצין בצבא, ולהזדהות אסור לי. בטח לא עם נועם שליט שהגיע גם הוא לשאת דברי כאב בעצרת (כך מספרים החברים). שליט הוא כנראה הנואם ששמעתי הכי הרבה בשנים האחרונות בעצרות שהתקיימו בארץ, והפעם הוא בא לציין יום הולדת נוסף של גלעד בשבי, 6 במספר. כשמדברים על הצורך בצדק חברתי, קשה לפסוח על משפחת שליט, שאומללותה האצילית פוצעת את הנפש של כולנו. הם דורשים מהמנהיגים לבצע צעד שגם גדול תומכיהם אינו שלם איתו, אך מבין שורות בעיקר מבקשים אחריות. הם טוענים שמי ששלח צריך לדעת להחזיר, ושהנזק שכבר נגרם גבוה יותר מכל תועלת בהקפאת העסקה. אולי הם צודקים, לי בטח אסור להגיד. אבל הקהל היום תמך ועודד, ובעיקר זעק שוב ושוב: "ביזיון". לא בנימה של התרסה או השמצה, אלא בגוון של בושה. אנחנו לא זועמים נגד הביזיון, אנחנו חלק ממנו. ועד עכשיו שתקנו, והגיע הזמן לכפר ולתקן.
אבל אני כאמור בכלל לא מביע עמדה בסוגיות האלה, כי אני קצין בצה"ל. חובתי המרכזית היא למען הגנת המדינה ושמירה על בטחון ישראל. ההפרה היחידה של החובה הזו מבחינתי תתבצע ברגע זה, כאן ועכשיו. אני מוותר לרגע אחד על מחוייבותו לבטחון המידע ואשתף באחד הסודות השמורים, והמוכרים ביותר במדינה. הנשק החזק והאפקטיבי ביותר של מדינת ישראל לא שמור בשום בונקר או מנהרה סודית, והוא לא הונדס בידי מומחים בעלי שמות עלומים. הוא מצוי בדיוק שם, מתחת לאף שלנו, ברחוב שליד הבית. עוצמת הסולידריות המושרשת שהתגלתה הערב ברחובות תל אביב יכולה להכות גל בעולם כולו. זה בכלל לא משנה כמה אנשים נכחו הערב באמצע הכביש מול הבמה. מה שמשנה שאותם עשרות אלפים עזבו את הכל והקפיאו לשעה קלה את שגרת החיים כדי להשתתף במאבק שכבר גדול מסך חלקיו.
והדבר הזה לא יכול היה לקרות במקום אחר חוץ מתל אביב, שכבר מזמן הפכה ליותר מעוד עיר בישראל. היא מעוז של שפיות, ומבצר של מוסר וחמלה. על כל חולאיה, התושבים בתל אביב מחזיקים בנפש הפועמת והכנה של המדינה הזו, ומחיים בכל פעם מחדש את הגאווה הקולקטיבית שלנו במי שאנחנו ומה שאנחנו.
דקות לפני שהתחילה העצרת יצאה משלחת ממאהל המחאה ברחוב נורדאו לכיוון שדרות שאול המלך. בדרך, כך מספרים האחרים שאיני מכיר, עברה התהלוכה הזו גם ליד הבית שבו אני גר. ליד המגפונים והססמאות, הונף שלט גדול: "מאהל נורדאו". אמא שלי התגוררה ברחוב הזה בילדותה, כשעוד הכל היה כאן תמים והשכנים התגוררו בדמי מפתח. התקווה הייתה להקים כאן עיר שוויונית, שתייצר שוויון הזדמנויות אמיתי בצניעות ובתמיכה הדדית. משהו השתבש במהלך הדרך. לא פלא שכל אוהל נוסף שמוקם בעיר הזו, הופך אותה עבורי יותר ויותר לבית.
אבל מה אני מבין ויודע. אני קצין בצה"ל, ותפקידי להגן על המדינה. ובתל אביב הרי קורים דברים אחרים, זו הרי מדינה אחרת שם. ככה הם מספרים, האחרים. שיום יגיע ואהיה אחד מהם.
אני קצין בצבא, ולהזדהות אסור לי. בטח לא עם נועם שליט שהגיע גם הוא לשאת דברי כאב בעצרת (כך מספרים החברים). שליט הוא כנראה הנואם ששמעתי הכי הרבה בשנים האחרונות בעצרות שהתקיימו בארץ, והפעם הוא בא לציין יום הולדת נוסף של גלעד בשבי, 6 במספר. כשמדברים על הצורך בצדק חברתי, קשה לפסוח על משפחת שליט, שאומללותה האצילית פוצעת את הנפש של כולנו. הם דורשים מהמנהיגים לבצע צעד שגם גדול תומכיהם אינו שלם איתו, אך מבין שורות בעיקר מבקשים אחריות. הם טוענים שמי ששלח צריך לדעת להחזיר, ושהנזק שכבר נגרם גבוה יותר מכל תועלת בהקפאת העסקה. אולי הם צודקים, לי בטח אסור להגיד. אבל הקהל היום תמך ועודד, ובעיקר זעק שוב ושוב: "ביזיון". לא בנימה של התרסה או השמצה, אלא בגוון של בושה. אנחנו לא זועמים נגד הביזיון, אנחנו חלק ממנו. ועד עכשיו שתקנו, והגיע הזמן לכפר ולתקן.
אבל אני כאמור בכלל לא מביע עמדה בסוגיות האלה, כי אני קצין בצה"ל. חובתי המרכזית היא למען הגנת המדינה ושמירה על בטחון ישראל. ההפרה היחידה של החובה הזו מבחינתי תתבצע ברגע זה, כאן ועכשיו. אני מוותר לרגע אחד על מחוייבותו לבטחון המידע ואשתף באחד הסודות השמורים, והמוכרים ביותר במדינה. הנשק החזק והאפקטיבי ביותר של מדינת ישראל לא שמור בשום בונקר או מנהרה סודית, והוא לא הונדס בידי מומחים בעלי שמות עלומים. הוא מצוי בדיוק שם, מתחת לאף שלנו, ברחוב שליד הבית. עוצמת הסולידריות המושרשת שהתגלתה הערב ברחובות תל אביב יכולה להכות גל בעולם כולו. זה בכלל לא משנה כמה אנשים נכחו הערב באמצע הכביש מול הבמה. מה שמשנה שאותם עשרות אלפים עזבו את הכל והקפיאו לשעה קלה את שגרת החיים כדי להשתתף במאבק שכבר גדול מסך חלקיו.
והדבר הזה לא יכול היה לקרות במקום אחר חוץ מתל אביב, שכבר מזמן הפכה ליותר מעוד עיר בישראל. היא מעוז של שפיות, ומבצר של מוסר וחמלה. על כל חולאיה, התושבים בתל אביב מחזיקים בנפש הפועמת והכנה של המדינה הזו, ומחיים בכל פעם מחדש את הגאווה הקולקטיבית שלנו במי שאנחנו ומה שאנחנו.
דקות לפני שהתחילה העצרת יצאה משלחת ממאהל המחאה ברחוב נורדאו לכיוון שדרות שאול המלך. בדרך, כך מספרים האחרים שאיני מכיר, עברה התהלוכה הזו גם ליד הבית שבו אני גר. ליד המגפונים והססמאות, הונף שלט גדול: "מאהל נורדאו". אמא שלי התגוררה ברחוב הזה בילדותה, כשעוד הכל היה כאן תמים והשכנים התגוררו בדמי מפתח. התקווה הייתה להקים כאן עיר שוויונית, שתייצר שוויון הזדמנויות אמיתי בצניעות ובתמיכה הדדית. משהו השתבש במהלך הדרך. לא פלא שכל אוהל נוסף שמוקם בעיר הזו, הופך אותה עבורי יותר ויותר לבית.
אבל מה אני מבין ויודע. אני קצין בצה"ל, ותפקידי להגן על המדינה. ובתל אביב הרי קורים דברים אחרים, זו הרי מדינה אחרת שם. ככה הם מספרים, האחרים. שיום יגיע ואהיה אחד מהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה