רבות דובר ונכתב על מערכת היחסים המיוחדת שבין העיר לתושביה. נדמה שהיום כולם כבר מכירים בכך, שהעיר משנה את האנשים, והם בתורם משנים אותה מחדש. לא בכדי טבע ווינסטון צ'רצ'יל ב-1943 את האמירה: "אנו מעצבים בניינים, ולאחר מכן הם מעצבים אותנו". זה באמת חלק אינטגרלי מהשיח הארכיטקטוני המתנהל בין הפרט והקולקטיב, וחורת שורותיו בין לבני בניין, שורות של רחובות, מרחבים פתוחים ודרכי עפר.
אני נזכר ברעיון הזה במהלך הביקור השני של בניו-יורק, שש שנים אחרי הביקור האחרון שלי בעיר. משהו כאן השתנה מאוד, ללא ספק. אני מבחין בזה בפרטים הקטנים - מנהטן אינה מאכלסת יותר חנויות דיסקים, הן פינו מקומן לאתרי האינטרנט. גם הספרים כבר מזמן אלקטרונים, לרווחתם של יערות הגשם הרחוקים. אך מעל הכל, נדמה לי שהשינוי הדרמטי ביותר שניתן לזהות בתפוח הגדול הוא טרנד הבריאות. רחובות העיר התרוקנו מדוכני נקניקיות עמוסי פיח, וכבר אי אפשר להשיג מזון עשיר בשמן ותוספות מסרטנות. ניו יורק הפכה לעיר בריאה, צרת גזרה, ספורטיבית ומלאת אנרגיה, והיא מזריקה את הטרנד המפעפע הזה לכל אחת מהערים המרכזיות בעולם (בתור תושב של אחת מהן, אני בהחלט עד לכך). השבוע האחרון בניו-יורק עמד בסימן סלטים מסוגים שונים, בקבוקי תה שמבטיחים לכם חיי נצח (תפלים ונטולי סוכר, אבל מאוד-מאוד ארוכים), ותוספי מזון שמכילים את כל כמות הויטמנים שאתם זקוקים לה בשנה הקרובה. אני לא יודע אם זו כמות הסלטים שאכלתי, או החום הכבד ששטף את העיר, שהובילו למכנסיים שלי להתרחב ולהחליק לי מהמתניים. למרבה המבוכה, לא מצאתי חנות אחת פתוחה בראשון בבוקר שתמכור לי חגורה. אולי למעט חנות הפורנו הסאדו-מזוכיסטי שממוקמת ליד המלון שלי, שאליה העדפתי שלא להיכנס - ובמיוחד לא כדי לשאול אם אוכל לקבל "חגורה".
אווירת הבריאות הזו שאופפת אותי גורמת לי לתהות - מהי בעצם ההגדרה של "בריא"? מי קובע מהו אוכל שיבטיח כושר ואושר, ואיזה אוכל ידחוף חפים מפשע לחיי יסורים? האם יש בכלל הגדרה כזו? האם בסתר מתכנסת באחד מגורדי השחקים קבוצה סודית שמטכסת עצה לכל שואפי החיטוב מה מותר ומה אסור? מי בכלל מבטיח לנו שסלט בריא יותר מסטייק? שמים צבעוניים עשירי ויטמנים בריאים יותר מקפה? אם הפילוסוף האמריקני תומס קון היה בחיים, ונכנס במקרה למקדונלד'ס בהפסקת כתיבה, הוא וודאי היה משועשע מאוד לקרוא את "תפריט הבריאות" החדש המככב במסעדה. מקדונלד'ס, כמו כל רשת מזון החפצת חיים ורווחים, עשתה מתיחת פנים מאסיבית בשנים האחרונות. למעשה, היא נכנעה לאסכולה השלטת, שהשפיעה גם על דעת הקהל והצרכנים, ויצרה תפריט חדש שמבטיח לכם מקסימום טעם במינימום שומן. רונלד הליצן כבר לא מככב שם. לפחות לא מאז הצינתור שנכפה עליו לפני שנתיים, בזמן אכילת צ'יזבורג אימתני. ה-M המפורסמת צבועה כבר מזמן בירוק, והיא משדרת על גלי הטבע שפשטו לכל פינה בעיר, ואולי כבר בעולם המערבי כולו. והאמת היא, שזה פשוט עובד. לא רק על "כולם", אלא אפילו עליי. ולראיה - אני מוצא שוב ושוב כמה שהאוכל החדש הזה טעים לי. כמה שלאכול בריא גורם לי פשוט להרגיש יותר טוב עם האוכל שלי וכפועל יוצא גם עם עצמי. כאחרון השבלולים, גם אני מוצא עצמי מבלה זמן ניכר מיומי על עלה חסה, בתקווה לאריכות ימים.
יש שיקראו את דבריי עד כה בנימה ניכרת של אדישות. "הרי אין בכך שום חדש", יטענו וודאי, "טרנדים ואופנות חולפות מתקיימים בחברה האנושית משחר ההיסטוריה והימים". הגם שהקביעה הזו מדוייקת למדי, אני בכל זאת מוצא בה דבר-מה נוסף. לא הפרטים הם שמכתיבים לעצמם את הכללים. נדמה כי מבט מחודד יחשוף כאן יד נעלמה, שלוחה של "יהירות שתלטנית" של הקולקטיב, המבקש לעצב לאינדיבידואלים את סדר היום, סדר העדיפויות ואפילו את סדר הזמנים של היום. דוגמה נוספת ליהירות הזו מצאתי במוזיאון הטבע המהולל של מנהטן, שבו העברתי יותר מ-3 שעות מחיי הבריאים. מודה שבמשך כל השעות האבודות האלה, לא ביקרתי ולו במיצג קבוע אחד של המוזיאון. מדוע שאעשה זאת? המוכרת בכניסה סידרה לי לו"ז צפוף במיוחד - בשתיים וחצי אתה נכנס לתערוכה החדשה בנושא "המוח: מבט מבפנים", ב-1530 אתה כבר בפלנטריום למסע מעבר לשביל החלב (בקריינותה שובת הלב של וופי גולדברג), וב-1630 כבר הגעתי לצפות באיימקס חביב בנושא סופות טייפון בארצות הברית. "תהיה שם 10 דקות לפני הזמן כדי לא לעכב את האחרים", היא הנחתה. ואני - כפי שמצופה ממני - צייתתי. מה בעצם קורה כאן? הנהלת המוזיאון, במסווה מיתמם של פילנתרופיות, מגדירה להורים את האופן בו הם צריכים לגדל את הילדים שלהם. אתם יכולים לקחת את הילדים ללונה-פארק, הם רומזים. שם אולי אפילו יש איימקס יותר משוכלל ומשעשע. אבל אם אתם עושים זאת - תדעו שאתם מסתכנים שהילד שלכם יהיה בינוני. ואז מה? יהיו לו באלבום המון תמונות עם מיקי מאוס, שהוא ישמח להראות לחמשת ילדיו כשיחזור הבייתה ממשמרת של 13 שעות כנהג משאית. מי מוכן לקחת את האחריות הזו על כתפיו? לא ולא. הילד שלי רוצה איימקס? הוא יקבל את זה במוזיאון. משם הוא ייצא רק כדי לקבל דיפלומה במשפטים.
למה אני מתאר את זה בהכרח כרעות חולות? אפשר כי החברה המודרנית פשוט פוסעת לכיוונים נכונים ובריאים יותר? אפשר שכך, אבל מאין הבטחון שבזה מדובר? מעל הכל נדמה לי כי אנו עדים כאן למאמץ שרירותי לכפות סדר דימיוני על קולקטיב, להציג רעיונות נחושים ומבוססים הנשענים למעשה על הגיונות חלולים מבפנים. אין תימוכין מדעי חד משמעי שיוכיח שכך צריך לגדול, שכך צריך להתפתח. בפועל, אנחנו מאבדים המון לאורך הדרך - ובכלל לא בטוח שזה מוצדק. העמימות סביב שורשי התופעות אינה מקרית - היא מעידה על כך שמשהו חסר, שמשהו כאן נשען על כרעי תרנגולת ובסוף עוד יקרוס נוכח המחקר האחד והילד שיטיח האשמות פורנוגרפיות כלפי המלך הסוטה.
אני מהרהר בשטף הרעיונות האלה בזמן שאני בוחן (מרחוק) את ההפגנות הסוערות והמרגשות בעיר מגוריי. נגד מה בעצם הם מפגינים, נשאלת השאלה, ומתקבלות תשובות רבות. אולי הגדרה מדוייקת למדי, תהיה זו של הפילוסוף הצרפתי בורדיאר, שטען באחד ממאמריו (אודות פיגועי 11 בספטמבר) כי שרירותיות המערכת סביבנו גורמת ליותר ויותר מאיתנו לערער על "הבנאליות" שלה. למול החוקים הנוקשים והפרדיגמטיים, מתקוממות קבוצות שמבקשות להניע התנערות פתאליסטית, לעורר את הקריאות הכמוסות שהושתקו ולהציע אלטרנטיבות לסדר ההגמוני המעצב. כמו שטען גם אחד מהחוקרים שבחן את התקוממות ההמונים בטהראן לפני שנתיים - אנחנו צריכים לנסות ולזהות מהו ההיגיון הקולקטיבי של אלה שאינם מצויים בקולקטיב, מה מניע את הפרטים הבודדים לחבור יחד. הדבר הזה יכול להיות קשור אך ורק לחבל הטבור שבין הפרט להמון, לצינור שבו עובר תהליך ההשפעה ההדדי בין העיר לתושבים, בין השלטון לנתינים. כשהזרימה היא חד-צדדית, נדמה שלא צפויה שום תקלה במערכת. אבל כשמתחילות תהיות וספקות, כדאי מאוד שתזמינו שרברב.
אנחנו חיים במטריקס מודרני - הצרכים שלנו מתעתעים בנו ומייצרים אחיזות עיניים על בסיס יומי. אי אפשר לסמוך עוד על דבר מה "טעים" או "יפה", אי אפשר לסמוך על מישהו שרק נשמע "חכם" או "מצחיק" (יודגש כי כותב הבלוג הזה נמצא מחוץ לכללי אמירותיו). אופנות - גם אם מתוחכמות, נבונות ועמוקות - לרוב מתגלות בדיעבד כמזוייפות וחולפות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שניפוץ האופנות האלה מתאפשר רק תחת תנאים של מצוקה, מחסור וכאב - כשנקודת הרתיחה מייצרת תסיסה כזו, כשהמסה הקריטית מובילה לסיפו של פיצוץ, שיפזר לכל עבר רסיסים חדים של סימני שאלה. ייתכן מאוד, שהאזור שלנו חווה רגע מכונן כזה כרגע. הדיו נשמעים היטב, ויעדיהם הסופיים מי ישורון.
בניו-יורק שורר חום אימים בימים אלה, ושיאי צריכת האנרגיה נשברים מדי שעה. כך לפחות מדווח החזאי בטלוויזיה, ואם הוא נראה כמו דוגמן ומתלבש כמו דוגמן הוא בטח יודע. בריכת הזיעה הזו של טיימס-סקוור עשתה רק טוב לאי הזה. חלפתי אתמול ליד סניף סטארבאקס שנסגר בשל תקלת מיזוג אוויר. דיונים על אנרגיה חלופית וחולאים אקולוגיים שוטפים את סנטרל-פארק. גם הבריאים והנכונים ביותר עמדו אתמול מזיעים, וקיטרו על מר גורלם.
אני יושב ברכבת בדרך לאוניברסיטת פרינסטון וחושב לעצמי: כל בוקר, אבל כל בוקר, אנחנו חייבים להזכיר לשנן לעצמינו ססמאות שחוקות של בודהיזם. להיזכר כמה הכל חולף, וכמה הצורך הוא אשליה, והפיתוי עלול להוביל את כולנו לסבל. מעל הכל, חייבים להיווכח עד כמה האשליות האלה מבטיחות לנו חיי נצח של יחד - ובה בעת זונחות אותנו בבדידותנו. אני ממש לא בטוח בזה, אבל נדמה לי - שזה לא מאוד בריא.
אני נזכר ברעיון הזה במהלך הביקור השני של בניו-יורק, שש שנים אחרי הביקור האחרון שלי בעיר. משהו כאן השתנה מאוד, ללא ספק. אני מבחין בזה בפרטים הקטנים - מנהטן אינה מאכלסת יותר חנויות דיסקים, הן פינו מקומן לאתרי האינטרנט. גם הספרים כבר מזמן אלקטרונים, לרווחתם של יערות הגשם הרחוקים. אך מעל הכל, נדמה לי שהשינוי הדרמטי ביותר שניתן לזהות בתפוח הגדול הוא טרנד הבריאות. רחובות העיר התרוקנו מדוכני נקניקיות עמוסי פיח, וכבר אי אפשר להשיג מזון עשיר בשמן ותוספות מסרטנות. ניו יורק הפכה לעיר בריאה, צרת גזרה, ספורטיבית ומלאת אנרגיה, והיא מזריקה את הטרנד המפעפע הזה לכל אחת מהערים המרכזיות בעולם (בתור תושב של אחת מהן, אני בהחלט עד לכך). השבוע האחרון בניו-יורק עמד בסימן סלטים מסוגים שונים, בקבוקי תה שמבטיחים לכם חיי נצח (תפלים ונטולי סוכר, אבל מאוד-מאוד ארוכים), ותוספי מזון שמכילים את כל כמות הויטמנים שאתם זקוקים לה בשנה הקרובה. אני לא יודע אם זו כמות הסלטים שאכלתי, או החום הכבד ששטף את העיר, שהובילו למכנסיים שלי להתרחב ולהחליק לי מהמתניים. למרבה המבוכה, לא מצאתי חנות אחת פתוחה בראשון בבוקר שתמכור לי חגורה. אולי למעט חנות הפורנו הסאדו-מזוכיסטי שממוקמת ליד המלון שלי, שאליה העדפתי שלא להיכנס - ובמיוחד לא כדי לשאול אם אוכל לקבל "חגורה".
אווירת הבריאות הזו שאופפת אותי גורמת לי לתהות - מהי בעצם ההגדרה של "בריא"? מי קובע מהו אוכל שיבטיח כושר ואושר, ואיזה אוכל ידחוף חפים מפשע לחיי יסורים? האם יש בכלל הגדרה כזו? האם בסתר מתכנסת באחד מגורדי השחקים קבוצה סודית שמטכסת עצה לכל שואפי החיטוב מה מותר ומה אסור? מי בכלל מבטיח לנו שסלט בריא יותר מסטייק? שמים צבעוניים עשירי ויטמנים בריאים יותר מקפה? אם הפילוסוף האמריקני תומס קון היה בחיים, ונכנס במקרה למקדונלד'ס בהפסקת כתיבה, הוא וודאי היה משועשע מאוד לקרוא את "תפריט הבריאות" החדש המככב במסעדה. מקדונלד'ס, כמו כל רשת מזון החפצת חיים ורווחים, עשתה מתיחת פנים מאסיבית בשנים האחרונות. למעשה, היא נכנעה לאסכולה השלטת, שהשפיעה גם על דעת הקהל והצרכנים, ויצרה תפריט חדש שמבטיח לכם מקסימום טעם במינימום שומן. רונלד הליצן כבר לא מככב שם. לפחות לא מאז הצינתור שנכפה עליו לפני שנתיים, בזמן אכילת צ'יזבורג אימתני. ה-M המפורסמת צבועה כבר מזמן בירוק, והיא משדרת על גלי הטבע שפשטו לכל פינה בעיר, ואולי כבר בעולם המערבי כולו. והאמת היא, שזה פשוט עובד. לא רק על "כולם", אלא אפילו עליי. ולראיה - אני מוצא שוב ושוב כמה שהאוכל החדש הזה טעים לי. כמה שלאכול בריא גורם לי פשוט להרגיש יותר טוב עם האוכל שלי וכפועל יוצא גם עם עצמי. כאחרון השבלולים, גם אני מוצא עצמי מבלה זמן ניכר מיומי על עלה חסה, בתקווה לאריכות ימים.
יש שיקראו את דבריי עד כה בנימה ניכרת של אדישות. "הרי אין בכך שום חדש", יטענו וודאי, "טרנדים ואופנות חולפות מתקיימים בחברה האנושית משחר ההיסטוריה והימים". הגם שהקביעה הזו מדוייקת למדי, אני בכל זאת מוצא בה דבר-מה נוסף. לא הפרטים הם שמכתיבים לעצמם את הכללים. נדמה כי מבט מחודד יחשוף כאן יד נעלמה, שלוחה של "יהירות שתלטנית" של הקולקטיב, המבקש לעצב לאינדיבידואלים את סדר היום, סדר העדיפויות ואפילו את סדר הזמנים של היום. דוגמה נוספת ליהירות הזו מצאתי במוזיאון הטבע המהולל של מנהטן, שבו העברתי יותר מ-3 שעות מחיי הבריאים. מודה שבמשך כל השעות האבודות האלה, לא ביקרתי ולו במיצג קבוע אחד של המוזיאון. מדוע שאעשה זאת? המוכרת בכניסה סידרה לי לו"ז צפוף במיוחד - בשתיים וחצי אתה נכנס לתערוכה החדשה בנושא "המוח: מבט מבפנים", ב-1530 אתה כבר בפלנטריום למסע מעבר לשביל החלב (בקריינותה שובת הלב של וופי גולדברג), וב-1630 כבר הגעתי לצפות באיימקס חביב בנושא סופות טייפון בארצות הברית. "תהיה שם 10 דקות לפני הזמן כדי לא לעכב את האחרים", היא הנחתה. ואני - כפי שמצופה ממני - צייתתי. מה בעצם קורה כאן? הנהלת המוזיאון, במסווה מיתמם של פילנתרופיות, מגדירה להורים את האופן בו הם צריכים לגדל את הילדים שלהם. אתם יכולים לקחת את הילדים ללונה-פארק, הם רומזים. שם אולי אפילו יש איימקס יותר משוכלל ומשעשע. אבל אם אתם עושים זאת - תדעו שאתם מסתכנים שהילד שלכם יהיה בינוני. ואז מה? יהיו לו באלבום המון תמונות עם מיקי מאוס, שהוא ישמח להראות לחמשת ילדיו כשיחזור הבייתה ממשמרת של 13 שעות כנהג משאית. מי מוכן לקחת את האחריות הזו על כתפיו? לא ולא. הילד שלי רוצה איימקס? הוא יקבל את זה במוזיאון. משם הוא ייצא רק כדי לקבל דיפלומה במשפטים.
למה אני מתאר את זה בהכרח כרעות חולות? אפשר כי החברה המודרנית פשוט פוסעת לכיוונים נכונים ובריאים יותר? אפשר שכך, אבל מאין הבטחון שבזה מדובר? מעל הכל נדמה לי כי אנו עדים כאן למאמץ שרירותי לכפות סדר דימיוני על קולקטיב, להציג רעיונות נחושים ומבוססים הנשענים למעשה על הגיונות חלולים מבפנים. אין תימוכין מדעי חד משמעי שיוכיח שכך צריך לגדול, שכך צריך להתפתח. בפועל, אנחנו מאבדים המון לאורך הדרך - ובכלל לא בטוח שזה מוצדק. העמימות סביב שורשי התופעות אינה מקרית - היא מעידה על כך שמשהו חסר, שמשהו כאן נשען על כרעי תרנגולת ובסוף עוד יקרוס נוכח המחקר האחד והילד שיטיח האשמות פורנוגרפיות כלפי המלך הסוטה.
אני מהרהר בשטף הרעיונות האלה בזמן שאני בוחן (מרחוק) את ההפגנות הסוערות והמרגשות בעיר מגוריי. נגד מה בעצם הם מפגינים, נשאלת השאלה, ומתקבלות תשובות רבות. אולי הגדרה מדוייקת למדי, תהיה זו של הפילוסוף הצרפתי בורדיאר, שטען באחד ממאמריו (אודות פיגועי 11 בספטמבר) כי שרירותיות המערכת סביבנו גורמת ליותר ויותר מאיתנו לערער על "הבנאליות" שלה. למול החוקים הנוקשים והפרדיגמטיים, מתקוממות קבוצות שמבקשות להניע התנערות פתאליסטית, לעורר את הקריאות הכמוסות שהושתקו ולהציע אלטרנטיבות לסדר ההגמוני המעצב. כמו שטען גם אחד מהחוקרים שבחן את התקוממות ההמונים בטהראן לפני שנתיים - אנחנו צריכים לנסות ולזהות מהו ההיגיון הקולקטיבי של אלה שאינם מצויים בקולקטיב, מה מניע את הפרטים הבודדים לחבור יחד. הדבר הזה יכול להיות קשור אך ורק לחבל הטבור שבין הפרט להמון, לצינור שבו עובר תהליך ההשפעה ההדדי בין העיר לתושבים, בין השלטון לנתינים. כשהזרימה היא חד-צדדית, נדמה שלא צפויה שום תקלה במערכת. אבל כשמתחילות תהיות וספקות, כדאי מאוד שתזמינו שרברב.
אנחנו חיים במטריקס מודרני - הצרכים שלנו מתעתעים בנו ומייצרים אחיזות עיניים על בסיס יומי. אי אפשר לסמוך עוד על דבר מה "טעים" או "יפה", אי אפשר לסמוך על מישהו שרק נשמע "חכם" או "מצחיק" (יודגש כי כותב הבלוג הזה נמצא מחוץ לכללי אמירותיו). אופנות - גם אם מתוחכמות, נבונות ועמוקות - לרוב מתגלות בדיעבד כמזוייפות וחולפות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שניפוץ האופנות האלה מתאפשר רק תחת תנאים של מצוקה, מחסור וכאב - כשנקודת הרתיחה מייצרת תסיסה כזו, כשהמסה הקריטית מובילה לסיפו של פיצוץ, שיפזר לכל עבר רסיסים חדים של סימני שאלה. ייתכן מאוד, שהאזור שלנו חווה רגע מכונן כזה כרגע. הדיו נשמעים היטב, ויעדיהם הסופיים מי ישורון.
בניו-יורק שורר חום אימים בימים אלה, ושיאי צריכת האנרגיה נשברים מדי שעה. כך לפחות מדווח החזאי בטלוויזיה, ואם הוא נראה כמו דוגמן ומתלבש כמו דוגמן הוא בטח יודע. בריכת הזיעה הזו של טיימס-סקוור עשתה רק טוב לאי הזה. חלפתי אתמול ליד סניף סטארבאקס שנסגר בשל תקלת מיזוג אוויר. דיונים על אנרגיה חלופית וחולאים אקולוגיים שוטפים את סנטרל-פארק. גם הבריאים והנכונים ביותר עמדו אתמול מזיעים, וקיטרו על מר גורלם.
אני יושב ברכבת בדרך לאוניברסיטת פרינסטון וחושב לעצמי: כל בוקר, אבל כל בוקר, אנחנו חייבים להזכיר לשנן לעצמינו ססמאות שחוקות של בודהיזם. להיזכר כמה הכל חולף, וכמה הצורך הוא אשליה, והפיתוי עלול להוביל את כולנו לסבל. מעל הכל, חייבים להיווכח עד כמה האשליות האלה מבטיחות לנו חיי נצח של יחד - ובה בעת זונחות אותנו בבדידותנו. אני ממש לא בטוח בזה, אבל נדמה לי - שזה לא מאוד בריא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה