מחוץ לכניסה לבית שלי, מהצד השני של דוכן המיצים הטבעיים, ישנו משרד קטן של מתווכים. בניגוד לציפיות, המתווכים עדיין מסתובבים חופשי בטבע ואינם נמנים על זן נכחד גם בעידן האינטרנט. הם מוסיפים להסתובב בקרבנו, משחרים לטרף. כדי לפתות את העוברים ושבים, הם נוטים לפרסם מציאות חדשות בחלון הראווה של המשרד שלהם. זו הייתה גם החלטתו של המשרד הקטן הצמוד לביתי, ונדמה לי שהפתיון תפס. כמעט בכל פעם שאני יוצא מהבית, וזה לא משנה אם זה בשבע בבוקר או בעשר בלילה, אני מזהה אנשים בוהים בחלון. לפעמים הם מציצים מרחוק, מקווים שיחשבו שהם רק בוהים בהשתקפותם, נעולים על נקודה סתמית ביקום. אחרים, ואולי אפילו הרוב, נצמדים קרוב-קרוב לזכוכית העבה, בוחנים בעיניהם את כל האפשרויות הוותיקות והחדשות, מתעדכנים בשינויים ומתחילים בניתוח. איזה רחוב כדאי יותר, ואיזה פחות. איזה מחיר הוא סביר בהחלט ואילו הצעות הם שוד לאור היום והלילה. לרוב הם אינם עומדים שם לבד, ואז מנצלים את השהות הממושכת כדי לתאר בפירוט איך כמעט-כמעט השיגו דיל לפני כמה שנים שהתגלה כתרמית, באיזה אופן הם מתכוונים לחסוך די כסף כדי להקים את ארמון תשוקתם, וכיצד המתווך שמעבר לכביש מפרסם בבלעדיות את אותה המודעה מבלי להבחין באבסורד. ההצהרות, כמו גם חשבונות הבנקים של המפנטזים, מסתיימות לרוב ללא כיסוי. אבל החלומות זורמים מחוץ לבית שלי כמו מים, השוטפים את הזכוכית, שניצבת דוממה, וחוצצת באכזריות נחושה בין דמיון למציאות.
אסופת השלטים המודפסים המעטרים את החלון מכסים לחלוטין את המתרחש בתוך החדר. הם משמשים ככיסוי הולם שיכול להסוות את אלה האמיצים שלא יסתפקו בחלומות ויעזו גם להיכנס לתוך היכל האשליות. אבל יותר משמכסים את הפנים, הם מטשטשים את החוץ. אלו הבוהים בשלטים יתקשו להבחין בהשתקפותם הניבטת אליהם מבעד לזגוגית הנוצצת. הם מסתכלים על החלומות התלויים והמודבקים, את הפנטזיות המשודכות שורות-שורות, ורק את עצמם לא יצליחו לזהות. איפה הם מתחבאים בין שלל החלומות האלה? האם החלומות האלה בהכרח שלהם? אולי מוטב שהשלטים מסתירים את ההשתקפות. אחרת, עוד היו מגלים לתדהמתם שהם נטולי השתקפות. לא נותר מהם אלא אוויר חם, נוטף זיעה וסיפורים, ונטול כיוון ודרך.
ומבלי שאצמד לחלון, גם אני ביניהם, מסתובב בין החולמים. אני מוצא עצמי מפנטז ומתהלך בין מרפסות וגינות, ומתגעגע למה שלא היה לי ואולי לעולם לא יהיה. אני חושק בנחלה מרווחת, ומתוסכל עוד קודם שהתחלתי בחיפוש. אני עובד קשה, שעות מרובות - ואני מרוויח מעט מאוד כסף. שקיי החוויות שלי כבדים, אך ארנקי קל. אולי טוב שכך. עם ארנקים כבדים קשה לרחף באוויר, ומהקרקע המרפסות נחזות רק בקושי.
עד מתי יוסיפו להמתין מחוץ לביתי, אני שואל את עצמי. ניצבים כתזכורת בוהה, מזכירים שבכל מקום בו דלת נסגרת מופיע לו חלון. עד מתי נרדוף אחרי חלומות של אחרים, תקוות שקריות המייצרות אכזבות של אמת. בסופו של דבר הרי נבין. נלמד בדרך הקשה שמרדף הבטון הזה אווילי. הרי אנחנו לא באמת זקוקים לקירות וחדרים, אלא דווקא לכיווני האוויר - מקורות חמצן שימלאו את הריאות שלנו בחופש יצירה. הבית המפואר ביותר הוא זה שהיצירה זורחת בו, החימום ההולם לחורף הוא להט העשייה, והמיזוג האידיאלי לקיץ נסוב מרוח הנפש. והמילים המרגשות האלה, עודן נמרחות על הדף, וממתינות בתורן להיכנס אל הראש. אולי זה יקרה ביום מן הימים. שנפסיק להיצמד לחלונות ראווה, חלונות עוועים. כשנתחיל ממה שאפשר, נתקדם למה שרצוי, נוביל למה שנכון.
אסופת השלטים המודפסים המעטרים את החלון מכסים לחלוטין את המתרחש בתוך החדר. הם משמשים ככיסוי הולם שיכול להסוות את אלה האמיצים שלא יסתפקו בחלומות ויעזו גם להיכנס לתוך היכל האשליות. אבל יותר משמכסים את הפנים, הם מטשטשים את החוץ. אלו הבוהים בשלטים יתקשו להבחין בהשתקפותם הניבטת אליהם מבעד לזגוגית הנוצצת. הם מסתכלים על החלומות התלויים והמודבקים, את הפנטזיות המשודכות שורות-שורות, ורק את עצמם לא יצליחו לזהות. איפה הם מתחבאים בין שלל החלומות האלה? האם החלומות האלה בהכרח שלהם? אולי מוטב שהשלטים מסתירים את ההשתקפות. אחרת, עוד היו מגלים לתדהמתם שהם נטולי השתקפות. לא נותר מהם אלא אוויר חם, נוטף זיעה וסיפורים, ונטול כיוון ודרך.
ומבלי שאצמד לחלון, גם אני ביניהם, מסתובב בין החולמים. אני מוצא עצמי מפנטז ומתהלך בין מרפסות וגינות, ומתגעגע למה שלא היה לי ואולי לעולם לא יהיה. אני חושק בנחלה מרווחת, ומתוסכל עוד קודם שהתחלתי בחיפוש. אני עובד קשה, שעות מרובות - ואני מרוויח מעט מאוד כסף. שקיי החוויות שלי כבדים, אך ארנקי קל. אולי טוב שכך. עם ארנקים כבדים קשה לרחף באוויר, ומהקרקע המרפסות נחזות רק בקושי.
עד מתי יוסיפו להמתין מחוץ לביתי, אני שואל את עצמי. ניצבים כתזכורת בוהה, מזכירים שבכל מקום בו דלת נסגרת מופיע לו חלון. עד מתי נרדוף אחרי חלומות של אחרים, תקוות שקריות המייצרות אכזבות של אמת. בסופו של דבר הרי נבין. נלמד בדרך הקשה שמרדף הבטון הזה אווילי. הרי אנחנו לא באמת זקוקים לקירות וחדרים, אלא דווקא לכיווני האוויר - מקורות חמצן שימלאו את הריאות שלנו בחופש יצירה. הבית המפואר ביותר הוא זה שהיצירה זורחת בו, החימום ההולם לחורף הוא להט העשייה, והמיזוג האידיאלי לקיץ נסוב מרוח הנפש. והמילים המרגשות האלה, עודן נמרחות על הדף, וממתינות בתורן להיכנס אל הראש. אולי זה יקרה ביום מן הימים. שנפסיק להיצמד לחלונות ראווה, חלונות עוועים. כשנתחיל ממה שאפשר, נתקדם למה שרצוי, נוביל למה שנכון.
יפהפה!
השבמחק