הוא שלף תמונה צבעונית מנויילנת מתוך החוברת שלו, והציג אותה בפני הקהל שהתאסף סביבו. "כאן", הסביר, "אפשר לראות איך המתחם שלפניכם עשוי להיראות בעוד עשר שנים", הכריז בגאווה. בתמונה נראתה רחבת הכותל כפי שמעולם לא נראתה. במקום מתחם האבן המוכר, הופיעו בתמונה שני מפלסים נפרדים, מופרדים בשכבת שיש לבנה, שיאפשרו את המשך התפילה לאורכה של החומה הקדושה במקביל לחשיפת הדרך הרומית הראשית שעברה מתחתיה. מעל שער הכניסה למתחם כולו יוקם מתחם מפואר שיכיל גם חדרי לימוד, דיון והרצאות במפלסים בהירים גבוהים. המדריך, נציג העמותה לשימור מורשת הכותל במשרד ראש הממשלה, חש כנראה שאנו נלהבים מהשרטוט השאפתני ולכן מיהר לסייג. "אבל דבר אחד תזכרו", הדגיש, "כל מה שאני אומר לכם לגבי העתיד - עליכם לקחת בערבון מוגבל". באמת שלא הצלחתי להתאפק ומיהרתי לתהות: "ומה לגבי מה שאתה אומר ביחס לעבר?". מבלי להתבלבל הוא השיב בנחישות: "על זה תסמכו בעיניים עצומות", קבע. "זה מבוסס על מחקרים".
הגילויים החדשים שנחשפו מתחת לרחבת הכותל הם מסעירים במיוחד, מרהיבים בחשיבותם ההיסטורית. בניגוד למה ששוער בעבר, מתבהר עתה כי במרחב העיר העתיקה נסללו למעשה שני רחובות ראשיים ארוכים שזכו לכינוי "קרדו". אחד, עבר באזור הרובע היהודי ומוכר כיום כמתחם משוחזר של חנויות תיירים, ואילו עתה החל תהליך חשיפת הדרך השנייה, וכבר עתה ניתן לזהות בה שרידי קשתות וחנויות ואבנים חלקות ומסותתות ששימשו בסיס לגלגלי מרכבות הרומאים. לא בכדי התלהב המדריך המזוקן מהגילוי, שהוביל לתיחום וגידור נדבכים רחבים מרחבת הכותל. מדובר, כך נראה, בגילוי שאכן מתעתד לשנות את פני הרחבה ואולי הנחות יסוד נוספות שגיבשו היסטוריונים לאורך השנים. בינתיים, מדובר בחצר חפירות נוספת בעיר העתיקה, אחת מני רבות.
כמו בעיר דוד, גם באתר החדש אותרו ממצאים רבים שניתן לסווג כ"חותמות" אישיות של בעלי מעמד ועשירים. מעניין לגלות כי גורמים אלה, האליטה של אז, "הותירו חותמם" על דפי ההיסטוריה באמצעות טבעת חימר קטנה, שחשיבותה הסמלית הצליחה לעקוף את פערי הזמן והתקופות. קשה שלא להרהר בהקבלות לימינו - באמצעות אילו חפצים מודרנים מותירים אנחנו את חותמנו? מה עשוי להיוותר אחרינו ביום מן הימים שיעיד על חיינו הקצרים על גבי כוכב לכת זה? כרטיס האשראי שלנו? שלט על דלת? ואולי הבלוג הזה? מה יהיו הנרות שלרגלם ילכו כורי המידע של העתיד שיבקשו להסיר אבק מעל תקופת חיינו? מרתק אך גם עצוב לחשוב כי עיקר חותמם של משפיעי העבר מסתכם היום בעצם חותמם האישי. אלו מהם שלא הופיעו בתנ"ך, יאלצו להסתפק בסמל זה שינציח את זכר פועלם. ולאלה מהם שלא היה חותם, הרי שישלימו עם הימחותם מעל דפי ההיסטוריה כליל.
מחשבה נוספת שעוברת בי במהלך הסיור באתר החפירות הזה נוגעת לעצם היעילות, הכדאיות או הרלוונטיות של החפירה הזו. האם אנחנו לא חופרים את עצמינו לדעת? עד מתי נוסיף לחפור? ומה נגלה עוד אם נמשיך למעמקי בטן האדמה? מעל הכל - לשם מה אנחנו חופרים בכלל? אם זה בשביל לגלות שהיו כאן אנשים לפנינו שחיו באותה חלקת האדמה, אולי זה מיותר. אנחנו יכולים להעריך זאת בסבירות גבוהה, וספרי המקורות שלנו מאשרים את זה באופן משכנע. ואם זה בשביל לחשוף את האופן בו חיו בעבר, הרי צריך להכיר בכניעה ובצנעה במסקנה המתבקשת - לא ניתן באמת לחיות בכמה תקופות בבת אחת. אם נקיף עצמינו במוזיאונים ענקיים וננסה לשלבם בתפאורת הקיום העכשווית, נמצא שאנחנו כופים על עצמינו להתהלך בתוך התערוכה, מטשטשים במו קרדומינו את החציצה הנדרשת שבין קיום למיצג. בעיר שחופרה לה יחדיו, לא בטוח שלא הרחקנו לכת. ויכול להיות, רק יכול להיות, שישנם דברים שבכלל עדיף להותיר קבורים מתחת לאדמה, קשה וטעון ככל שיהיה משפט זה.
כוחו של הסמל מתבטא לא רק בחותמים המאובקים, כי אם גם ואולי במיוחד במוזיאונים ובאטרקציות הפזורים ברחבת הכותל. בין אתר מנהרות הכותל המרהיבות למיצג "שרשרת הדורות" המרשים, קשה שלא לחשוד כי הוגי ומיישמי המוזיאונים האלה מצאו כבר את השיטה. כל עוד אתה מציג את דבריך באופן אור-קולי ודרמטי, כל עוד האתר מאובזר באמצעים הטכנולוגיים המתאימים, בשלל השפות, ובמיטב המדריכים והקטלוגים, אתה בוודאי משקף נאמנה את קורות ההיסטוריה כהווייתם.
אני חושב על כך שאני מנסה להדביק את הקצב של המדריך הנלהב במנהרות הכותל. האתר עודנו משמש כמתחם חפירות חי. פועלים זרים עמלים ביזע ובקצב בהיכל המרכזי, מפנים דליי חול ומרוקנים אותם בסרט נע. מתחמים שנאטמו אמש בבטון מוקצף, מרוקנים היום כדי לחשוף חללים מרהיבים נוספים. העשירים והבכירים שבתוכנו, עוד יזכו לעשות שם בר מצווה לילד. ואני, שמכיר פחות או יותר את הפרטים ואת הרצף ההיסטורי, מוצא עצמי מבולבל ומתקשה לעקוב. ההדרכה מהירה, רודפת אחרי עצמה, מנסה להספיק את שלעולם לא יוספק, להרטיב לנו את הזיכרון בפרטים נוספים שלא ניתנת להם בכלל ההזדמנות להתמזג לכדי הבנה שוטפת. ואולי זו בכלל לא המטרה. העברת הידע הוא חלק מהתפאורה - הוא זורם ממש כמו החול בדליים העובר מיד ליד, מקבוצה לקבוצה, משפה לשפה. הכל משרת את אותו האפקט שמועבר באתר, האווירה של רגע היסטורי המתהווה מול הפנים. זה לא כל כך קריטי כרגע האם זה בית ראשון או שני, דוד או שלמה, עותמאני או צלבני או ביזנטי. רק שתדעו שזה קורה כאן ועכשיו, שזה נחשף שכבה אחר שכבה, ושזה ממש - אבל ממש - מוכיח ומהדק ומחזק ומאשש את זכותנו ההיסטורית על העיר, הארץ והמורשת הזו.
ואולי, אני שואל את עצמי בכמעט-חיוך, חבל שאי אפשר לחפור גם כלפי מעלה. ואולי, אני משיב לעצמי, דווקא אפשר ועדיף?
במובנים רבים אפשר לראות בתיאור זה מימוש הלכה-למעשה של מושג "הקניבליזם של הסמלי" שתבעו הוגים פוסט-מודרניסטיים בפריז של שנות השבעים. הסמל, הדימוי והרושם משתלטים על השיח ועל ההוויה, עד כי הם בולעים את עולם התוכן והמהות. הזכרון בולע את ההיסטוריה, הנרטיב את הממצא. אנחנו נחושים לשמר ערכים, מבלי לברר את מהותם. נשבעים להנציח מורשת אבות, גם כשהמחשבה שלנו מיותמת. במקרה הטוב הופך התוכן למשני ושולי. במרבית המקרים הוא פשוט נעלם, מוכחד, נבלע. אין בו כבר צורך בעולם שבו "איך שזה נראה ונשמע" זה כל מה שחשוב. בזמן שאני מהרהר בכך אני נתקל לפחות בבן אדם אחד שחושב, כנראה, כמוני. זו אמא צעירה, מלאת אנרגיה. היא הביאה את הבן שלה לחגוג את בר המצווה שלו במנהרות הכותל, במיוחד בחמישי בבוקר, עת מוצא הספר לתפילת המונים. היא לבושה בחצאית קצרה מאוד, קצרה מדי, ומטפחת שקופה מכסה בצנעת השם את כתפיה. ביד אחד היא מחזיקה מגש מכובד של בורקסים, ובשניה היא משליכה את שארית הסיגריה על הרצפה ודורכת עליה. ממש-ממש בכניסה לאתר הקדוש. עכשיו היא מתפנה למצוא את הילד, שייכנסו בזמן. ואם אפשר, שיצלמו את שניהם נכנסים יחד. שתישאר מזכרת מהיום ההיסטורי הזה.
אין בדברים שלי כדי להקל מקדושת המקום, או מהחוויה האדירה שעטפה אותי כשהתהלכתי באתרים האלה. חשתי בהם חיבור עמוק ושורשי והתמלאתי מחשבות שרק את חלקן המזערי שיתפתי כאן. אבל כל דבר בעיתו, ובקרוב אמצא את המקום לדבר גם על המהות. זה יקרה בעתיד, אני מבטיח. ולפחות בכל הנוגע לעתיד - אתם יכולים לסמוך עליי.
הגילויים החדשים שנחשפו מתחת לרחבת הכותל הם מסעירים במיוחד, מרהיבים בחשיבותם ההיסטורית. בניגוד למה ששוער בעבר, מתבהר עתה כי במרחב העיר העתיקה נסללו למעשה שני רחובות ראשיים ארוכים שזכו לכינוי "קרדו". אחד, עבר באזור הרובע היהודי ומוכר כיום כמתחם משוחזר של חנויות תיירים, ואילו עתה החל תהליך חשיפת הדרך השנייה, וכבר עתה ניתן לזהות בה שרידי קשתות וחנויות ואבנים חלקות ומסותתות ששימשו בסיס לגלגלי מרכבות הרומאים. לא בכדי התלהב המדריך המזוקן מהגילוי, שהוביל לתיחום וגידור נדבכים רחבים מרחבת הכותל. מדובר, כך נראה, בגילוי שאכן מתעתד לשנות את פני הרחבה ואולי הנחות יסוד נוספות שגיבשו היסטוריונים לאורך השנים. בינתיים, מדובר בחצר חפירות נוספת בעיר העתיקה, אחת מני רבות.
כמו בעיר דוד, גם באתר החדש אותרו ממצאים רבים שניתן לסווג כ"חותמות" אישיות של בעלי מעמד ועשירים. מעניין לגלות כי גורמים אלה, האליטה של אז, "הותירו חותמם" על דפי ההיסטוריה באמצעות טבעת חימר קטנה, שחשיבותה הסמלית הצליחה לעקוף את פערי הזמן והתקופות. קשה שלא להרהר בהקבלות לימינו - באמצעות אילו חפצים מודרנים מותירים אנחנו את חותמנו? מה עשוי להיוותר אחרינו ביום מן הימים שיעיד על חיינו הקצרים על גבי כוכב לכת זה? כרטיס האשראי שלנו? שלט על דלת? ואולי הבלוג הזה? מה יהיו הנרות שלרגלם ילכו כורי המידע של העתיד שיבקשו להסיר אבק מעל תקופת חיינו? מרתק אך גם עצוב לחשוב כי עיקר חותמם של משפיעי העבר מסתכם היום בעצם חותמם האישי. אלו מהם שלא הופיעו בתנ"ך, יאלצו להסתפק בסמל זה שינציח את זכר פועלם. ולאלה מהם שלא היה חותם, הרי שישלימו עם הימחותם מעל דפי ההיסטוריה כליל.
מחשבה נוספת שעוברת בי במהלך הסיור באתר החפירות הזה נוגעת לעצם היעילות, הכדאיות או הרלוונטיות של החפירה הזו. האם אנחנו לא חופרים את עצמינו לדעת? עד מתי נוסיף לחפור? ומה נגלה עוד אם נמשיך למעמקי בטן האדמה? מעל הכל - לשם מה אנחנו חופרים בכלל? אם זה בשביל לגלות שהיו כאן אנשים לפנינו שחיו באותה חלקת האדמה, אולי זה מיותר. אנחנו יכולים להעריך זאת בסבירות גבוהה, וספרי המקורות שלנו מאשרים את זה באופן משכנע. ואם זה בשביל לחשוף את האופן בו חיו בעבר, הרי צריך להכיר בכניעה ובצנעה במסקנה המתבקשת - לא ניתן באמת לחיות בכמה תקופות בבת אחת. אם נקיף עצמינו במוזיאונים ענקיים וננסה לשלבם בתפאורת הקיום העכשווית, נמצא שאנחנו כופים על עצמינו להתהלך בתוך התערוכה, מטשטשים במו קרדומינו את החציצה הנדרשת שבין קיום למיצג. בעיר שחופרה לה יחדיו, לא בטוח שלא הרחקנו לכת. ויכול להיות, רק יכול להיות, שישנם דברים שבכלל עדיף להותיר קבורים מתחת לאדמה, קשה וטעון ככל שיהיה משפט זה.
כוחו של הסמל מתבטא לא רק בחותמים המאובקים, כי אם גם ואולי במיוחד במוזיאונים ובאטרקציות הפזורים ברחבת הכותל. בין אתר מנהרות הכותל המרהיבות למיצג "שרשרת הדורות" המרשים, קשה שלא לחשוד כי הוגי ומיישמי המוזיאונים האלה מצאו כבר את השיטה. כל עוד אתה מציג את דבריך באופן אור-קולי ודרמטי, כל עוד האתר מאובזר באמצעים הטכנולוגיים המתאימים, בשלל השפות, ובמיטב המדריכים והקטלוגים, אתה בוודאי משקף נאמנה את קורות ההיסטוריה כהווייתם.
אני חושב על כך שאני מנסה להדביק את הקצב של המדריך הנלהב במנהרות הכותל. האתר עודנו משמש כמתחם חפירות חי. פועלים זרים עמלים ביזע ובקצב בהיכל המרכזי, מפנים דליי חול ומרוקנים אותם בסרט נע. מתחמים שנאטמו אמש בבטון מוקצף, מרוקנים היום כדי לחשוף חללים מרהיבים נוספים. העשירים והבכירים שבתוכנו, עוד יזכו לעשות שם בר מצווה לילד. ואני, שמכיר פחות או יותר את הפרטים ואת הרצף ההיסטורי, מוצא עצמי מבולבל ומתקשה לעקוב. ההדרכה מהירה, רודפת אחרי עצמה, מנסה להספיק את שלעולם לא יוספק, להרטיב לנו את הזיכרון בפרטים נוספים שלא ניתנת להם בכלל ההזדמנות להתמזג לכדי הבנה שוטפת. ואולי זו בכלל לא המטרה. העברת הידע הוא חלק מהתפאורה - הוא זורם ממש כמו החול בדליים העובר מיד ליד, מקבוצה לקבוצה, משפה לשפה. הכל משרת את אותו האפקט שמועבר באתר, האווירה של רגע היסטורי המתהווה מול הפנים. זה לא כל כך קריטי כרגע האם זה בית ראשון או שני, דוד או שלמה, עותמאני או צלבני או ביזנטי. רק שתדעו שזה קורה כאן ועכשיו, שזה נחשף שכבה אחר שכבה, ושזה ממש - אבל ממש - מוכיח ומהדק ומחזק ומאשש את זכותנו ההיסטורית על העיר, הארץ והמורשת הזו.
ואולי, אני שואל את עצמי בכמעט-חיוך, חבל שאי אפשר לחפור גם כלפי מעלה. ואולי, אני משיב לעצמי, דווקא אפשר ועדיף?
במובנים רבים אפשר לראות בתיאור זה מימוש הלכה-למעשה של מושג "הקניבליזם של הסמלי" שתבעו הוגים פוסט-מודרניסטיים בפריז של שנות השבעים. הסמל, הדימוי והרושם משתלטים על השיח ועל ההוויה, עד כי הם בולעים את עולם התוכן והמהות. הזכרון בולע את ההיסטוריה, הנרטיב את הממצא. אנחנו נחושים לשמר ערכים, מבלי לברר את מהותם. נשבעים להנציח מורשת אבות, גם כשהמחשבה שלנו מיותמת. במקרה הטוב הופך התוכן למשני ושולי. במרבית המקרים הוא פשוט נעלם, מוכחד, נבלע. אין בו כבר צורך בעולם שבו "איך שזה נראה ונשמע" זה כל מה שחשוב. בזמן שאני מהרהר בכך אני נתקל לפחות בבן אדם אחד שחושב, כנראה, כמוני. זו אמא צעירה, מלאת אנרגיה. היא הביאה את הבן שלה לחגוג את בר המצווה שלו במנהרות הכותל, במיוחד בחמישי בבוקר, עת מוצא הספר לתפילת המונים. היא לבושה בחצאית קצרה מאוד, קצרה מדי, ומטפחת שקופה מכסה בצנעת השם את כתפיה. ביד אחד היא מחזיקה מגש מכובד של בורקסים, ובשניה היא משליכה את שארית הסיגריה על הרצפה ודורכת עליה. ממש-ממש בכניסה לאתר הקדוש. עכשיו היא מתפנה למצוא את הילד, שייכנסו בזמן. ואם אפשר, שיצלמו את שניהם נכנסים יחד. שתישאר מזכרת מהיום ההיסטורי הזה.
אין בדברים שלי כדי להקל מקדושת המקום, או מהחוויה האדירה שעטפה אותי כשהתהלכתי באתרים האלה. חשתי בהם חיבור עמוק ושורשי והתמלאתי מחשבות שרק את חלקן המזערי שיתפתי כאן. אבל כל דבר בעיתו, ובקרוב אמצא את המקום לדבר גם על המהות. זה יקרה בעתיד, אני מבטיח. ולפחות בכל הנוגע לעתיד - אתם יכולים לסמוך עליי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה