שניים

שני ילדים עומדים מתחת לחופה לבנה. מתרגשים, מחייכים. בעיני כולם הם עדיין צעירים, רגע לפי שלב ההתבגרות המכריע, המחייב. אין חרטות או הרהורים בשלב זה, רק התרגשות קלה ושמחה שהיום הזה כבר הגיע. הם סוקרים את הקהל ומחייכים לחברים. רשמית וסופית, הם כבר לא לבד. מעכשיו יעברו את זה יחד.


שני סיפורים נפרדים מתערבבים ומתאחדים להם בטקס אחד. הסיפור הראשון שייך לכולנו, והוא נמשך אלפי בשנים. הוא שעיצב את מרבית סממני הטקס, את האירוע כולו, את המנהגים והברכות, את השמלה הלבנה והכוס. הוא שמזכיר לנו את נצח ישראל, ומאיים פן נשכח את ירושלים. זהו הסיפור שאינו נגמר. הסיפור השני הוא הסיפור האישי, המבקש לחלוק איתו את אותה המשבצת. הוא מתכתב איתו, לפעמים מתווכח ודורך על האצבעות. הוא שליהק את הרב המסויים הזה לתפקיד, למרות שאינו מוכר על פי חוק. הוא שתלה את צעיפי "הפועל" על יתדות החופה. הוא שישלח אותם אחר כך לחוצלארץ כדי שיקודשו בפראג כדת משה וישראל. 


שתי עיניים רטובות, לחות, מגיחות בפרצופים מגוונים בקהל. אף אחד הרי לא בוכה, בטח שלא גברים ישראלים. אבל קשה להתעלם מהניצוצות הבוהקים המתנפצים לעבר הבמה המוגבהת עם כל צילום שנלקח. אני נשאב בעל כורחי לזכרונות מעשרים השנים האחרונות, לתיעוד מסלול החיים שהוביל את הילד הזה בסופו של דבר לשים על עצמו עניבה ולהתאחד עם בחירת ליבו. אני מתקשה להאמין כמה זמן עבר, כמה חוויות נשזרו כדי לאפשר את הרגע הזה. בשבילם, בשבילנו.


שתי סיבות טובות, שני טעמים משכנעים, הופכים את האירוע הזה למלא אושר ותקווה. האחד הוא המקרה הפרטי של הזוג הצעיר והמוצלח הזה. הם מצאו זה את זו, והיטיבו לבשר את זה לעולם כולו. נגד כל חוקי ההסתברות והסיכויים, הם ניצחו את הסטטיסטיקה ואוחדו בטבעות משותפות. והסיבה השנייה? היא שוב, שלנו. כי אם החברים האלה שלי מצאו את האושר שלהם, סימן שהוא קיים, ואולי הוא גם בהישג יד. האירוע המיוחד הזה, שכולו-טוב, שלמשך כמה שעות מציב אותנו ברגעי שמחה וקרבה ותמיכת אין קץ מצד היקרים לנו, יכול להתקיים גם בנחלתנו ביום מן הימים. גם אם יראה כך או אחרת, גם אנחנו עוד עשויים בטעות לזכות באושר שכל כך מגיע לנו. בשביל זוגיות האמת הזו, "השניים" היפה והשלם הזה מכל הבחינות, שווה בהחלט להמתין בסבלנות. אחרי הכל, אנחנו כבר בחצי.