בנוסף להיות אדם בלתי נסבל לחלוטין, סוקרטס נודע גם ביהירותו נטולת הגבולות. אחת ההוכחות הניצחות (והאחרונות) לכך התגלתה כשניסו תלמידיו לשכנעו, כשהוא כבר אסור בקיטונו הצפוף, להימלט ולהציל את חייו לאחר שנידון למיתה בידי אסיפת העיר. סוקרטס העקשן סירב בתוקף, ולא וויתר על ההזדמנות לנמק. העיר שינתה את פניה, היא כבר אינה מייצגת את הערכים שהוא מאמין בהם, את העקרונות בהם הוא דוגל. מבחינתו, עדיפים חייו על מותו - הוא נחוש לממש את פסיקת שכניו. אדרבא, הציות לחוק הוא ערך ראוי ועליון מבחינתו שאין להפרו, גם במחיר וויתור מרצון על חייו שלו.
החלטתו של סוקרטס אינה מובנית מאיליה והיא סותרת לדעות אחרות שנשמעו מפי רבים לאורך ההיסטוריה. מעניין לגלות שאחדים מהמתנגדים המובהקים לגישתו הגיעו מתוך העולם היהודי. כך, רמב"ם פסק במספר הזדמנויות כי הוא שולל את "קידוש השם" בעיתות משבר ותחת אילוצי המרת דת. ההישרדות האישית, כך מסתמן מכתביו, חשובה לא רק נוכח יוקרתה, כי אם גם מתוך היותה מתת אלוהים. האל הוא שנתן, ורק האל יוכל להחליט לקחת. לאדם הקטן לא נותר אלא להתרצות במתנה השמיימית בה זכה, ולהיצמד אליה בכל מחיר.
המתח בין הגישות אינו פשוט ולא ניתן לביטול בקלות. חשבו כמה מזועזעים היינו כולנו השבוע נוכח הידיעות על הדרך בה בחר שדרן הרדיו המפורסם עדי טלמור לסיים את חייו. אם נניח בצד, בקושי מסויים, את התחושות הלא נעימות שיצרו באזניי מהדורות החדשות בהגשתו מדי סוף שבוע, אין להתעלם מתחושת התדהמה נוכח מעשיו. אף שפירט בכתובים את גורמי החלטתו, מניעיו האמיתיים נותרו בעיניי עלומים. האם עשה זאת מתוך להט הקרבה הירואי ונועז, או שמא מתוך פחדנות ותחושת נהנתנות שלא אפשרה לו לחיות תחת כאב? האם ביצע מעשה אצילי או פסול? זה לא רק שאלה של אופי, כי אם גם דילמה מוסרית מהמדרגה הראשונה.
אני מתחבט בסוגייה הזו במיוחד היום בשתי התחנות הירושלמיות בהן עברתי. ב"יד ושם" הבטתי בזוג הקשישים המספר על החלטתו להתחתן דווקא במחנה ההשמדה לאחר המלחמה, שהפך ל"מחנה עקורים". לא ממש אהבנו אחד את השני, הם מסבירים. התחתנו מתוך נקמה. להעמיד דורות צאצאים במקום הדורות שנקטפו. להילחם באמצעות יצר ההישרדות, בעיקר באמצעותו. מולם, ניצבים מולי השורות האינסופיות של הקברים בהר הרצל. את יצר ההישרדות החליפה שם מזמן תחושת ההקרבה. הגיבורים האלה הסתערו קדימה תוך זניחת אינסטינקט ההישרדות שלהם מאחור, והביעו בגופם ובנפשם נכונות לסיים את חייהם למען האחרים, למען ערכים ועקרונות שלתוכם גדלו ואותם סייעו להנציח.
איך אפשר להבין את הבדלי הגישות החריפות האלה בין ניצולי השואה ורמב"ם שהציבו את יצר ההישרדות וההמשכיות בראש סדר העדיפויות, לבין חיילי צה"ל וסוקרטס שטענו כי יש לחיות אך לא בכל תנאי? נדמה לי שתשובה טובה ומספקת עשויה להיות קשורה למושג המדינה והבית. הבית הוא לא רק מקום המספק הגנה, בטחון, הזדהות ותמיכה. הבית הוא גם נכס חשוב ויקר, ערך מוגן שנכון וצריך לשמור עליו, ואולי אף להקריב את הכל עבורו. לסוקרטס הייתה מדינה, פוליס שהוא ראה עצמו חלק אינטגרלי ממנה ואותה כחלק אינטגרלי ממנו. ערכיה וערכיו נקשרו בברית אזרחית עמוקה, כמעט קיומית. חיילי צה"ל נשבעו להגן על המדינה, ההישג המשמעותי והגדול ביותר שלו זכה העם, נס היסטורי שניתן לכולנו במתנה. עבורו, נכונים היו לשמש כמגש כסף נוסף, המשך עקוב מדם וכואב מנשוא של מורשת הקרבות מייסרת. לעומתם, היו ניצולי השואה ורמב"ם עקורים ונודדים. הם לא חשו בשום מקום "בבית", ומצאו עצמם נרדפים ונטולי מקלט. לא הייתי גוזר מכך שאמנם טוב למות בעד ביתנו, אבל אין ספק שהקרבה בקרב "על הבית" היא מובנת יותר, ולפעמים אף עשויה להתקבל על הדעת.
כך או כך, העיסוק המוגבר בסוגיית המוות נתפס בעיני כמעין פטישיזם קיומי - החיים מצטיירים ככלי להצדקת המוות, במקום לשמש כמטרה עצמה. מוטב לשאול בעבור מה שווה לחיות ולממש את התובנות, ולראות במוות רק נקודה שרירותית בזמן. תבוא מתי שתבוא - ובלבד שתפגוש אותנו בחיוך ולצידם של אנשים אהובים. כאלה שעשו איתנו חיים, ובה בעת נרתמו לעשות בשבילנו גם את המוות. כי בסוף, אם קיומו של הבית מעודד אותנו להקריב, ראוי הוא שישמש תפאורה לנשימה האחרונה שלנו. אבל בקצב הזה של מחאת הדיור, ספק אם זה בכלל רלוונטי. אדרבא, מחירי השכירות והמצוקה החברתית גורמים לנכונות של כולנו להקריב לצנוח לקומת המקלט, ולסלידה שלנו מאחדות קולקטיבית לטפס עד הגג. יצר ההישרדות הפרטי שלנו עולה מדרגה, והתסיסה גורמת לכולנו לטפס על הקירות. יוצא מזה, שכולנו חיים בתקופה האחרונה בבית הרוס. זה לא פשוט - אבל יש עוד תקווה לשיקום. בצד האופטימי, נרקמת לה התקווה שבהיעדר בית עוד נאריך כאן ימים. מי היה מאמין שכל הסדקים האלה בקירות עוד יבטיחו לנו חיי נצח. איש איש באוהלו, אנחנו מתגעגעים לתקופה שהיינו שותפים. אמנם רבנו לא מעט על הכלים, ותמיד החשבונות היו גבוהים מדי בסוף החודש, אבל לפחות היה לנו אחד את השני.
אני לא בטוח שאפשר להגיד שהמוות נעשה מפתה יותר, אבל גם החיים אינם מזהירים. לא תמיד חייבים להקריב עצמינו למען הכלל, אבל נדמה שחשוב לדעת שזו אפשרות. שאנחנו עדיין חיים בעידן של גיבורים וסולידריות. בהיעדרו של עידן כזה, אנחנו חבורת אטומים בודדים המפגינים בשדרות של ציניות בוערת. פתאום הקרב על הבית לא נראה שטחי יותר, אלא באמת מערכה בין חיים ומוות. בפעם הראשונה בחיי אני לא רוצה להיות לא צודק ולא חכם - אלא רק דייר מרוצה. באמת ששווה לחיות בשביל זה.
החלטתו של סוקרטס אינה מובנית מאיליה והיא סותרת לדעות אחרות שנשמעו מפי רבים לאורך ההיסטוריה. מעניין לגלות שאחדים מהמתנגדים המובהקים לגישתו הגיעו מתוך העולם היהודי. כך, רמב"ם פסק במספר הזדמנויות כי הוא שולל את "קידוש השם" בעיתות משבר ותחת אילוצי המרת דת. ההישרדות האישית, כך מסתמן מכתביו, חשובה לא רק נוכח יוקרתה, כי אם גם מתוך היותה מתת אלוהים. האל הוא שנתן, ורק האל יוכל להחליט לקחת. לאדם הקטן לא נותר אלא להתרצות במתנה השמיימית בה זכה, ולהיצמד אליה בכל מחיר.
המתח בין הגישות אינו פשוט ולא ניתן לביטול בקלות. חשבו כמה מזועזעים היינו כולנו השבוע נוכח הידיעות על הדרך בה בחר שדרן הרדיו המפורסם עדי טלמור לסיים את חייו. אם נניח בצד, בקושי מסויים, את התחושות הלא נעימות שיצרו באזניי מהדורות החדשות בהגשתו מדי סוף שבוע, אין להתעלם מתחושת התדהמה נוכח מעשיו. אף שפירט בכתובים את גורמי החלטתו, מניעיו האמיתיים נותרו בעיניי עלומים. האם עשה זאת מתוך להט הקרבה הירואי ונועז, או שמא מתוך פחדנות ותחושת נהנתנות שלא אפשרה לו לחיות תחת כאב? האם ביצע מעשה אצילי או פסול? זה לא רק שאלה של אופי, כי אם גם דילמה מוסרית מהמדרגה הראשונה.
אני מתחבט בסוגייה הזו במיוחד היום בשתי התחנות הירושלמיות בהן עברתי. ב"יד ושם" הבטתי בזוג הקשישים המספר על החלטתו להתחתן דווקא במחנה ההשמדה לאחר המלחמה, שהפך ל"מחנה עקורים". לא ממש אהבנו אחד את השני, הם מסבירים. התחתנו מתוך נקמה. להעמיד דורות צאצאים במקום הדורות שנקטפו. להילחם באמצעות יצר ההישרדות, בעיקר באמצעותו. מולם, ניצבים מולי השורות האינסופיות של הקברים בהר הרצל. את יצר ההישרדות החליפה שם מזמן תחושת ההקרבה. הגיבורים האלה הסתערו קדימה תוך זניחת אינסטינקט ההישרדות שלהם מאחור, והביעו בגופם ובנפשם נכונות לסיים את חייהם למען האחרים, למען ערכים ועקרונות שלתוכם גדלו ואותם סייעו להנציח.
איך אפשר להבין את הבדלי הגישות החריפות האלה בין ניצולי השואה ורמב"ם שהציבו את יצר ההישרדות וההמשכיות בראש סדר העדיפויות, לבין חיילי צה"ל וסוקרטס שטענו כי יש לחיות אך לא בכל תנאי? נדמה לי שתשובה טובה ומספקת עשויה להיות קשורה למושג המדינה והבית. הבית הוא לא רק מקום המספק הגנה, בטחון, הזדהות ותמיכה. הבית הוא גם נכס חשוב ויקר, ערך מוגן שנכון וצריך לשמור עליו, ואולי אף להקריב את הכל עבורו. לסוקרטס הייתה מדינה, פוליס שהוא ראה עצמו חלק אינטגרלי ממנה ואותה כחלק אינטגרלי ממנו. ערכיה וערכיו נקשרו בברית אזרחית עמוקה, כמעט קיומית. חיילי צה"ל נשבעו להגן על המדינה, ההישג המשמעותי והגדול ביותר שלו זכה העם, נס היסטורי שניתן לכולנו במתנה. עבורו, נכונים היו לשמש כמגש כסף נוסף, המשך עקוב מדם וכואב מנשוא של מורשת הקרבות מייסרת. לעומתם, היו ניצולי השואה ורמב"ם עקורים ונודדים. הם לא חשו בשום מקום "בבית", ומצאו עצמם נרדפים ונטולי מקלט. לא הייתי גוזר מכך שאמנם טוב למות בעד ביתנו, אבל אין ספק שהקרבה בקרב "על הבית" היא מובנת יותר, ולפעמים אף עשויה להתקבל על הדעת.
כך או כך, העיסוק המוגבר בסוגיית המוות נתפס בעיני כמעין פטישיזם קיומי - החיים מצטיירים ככלי להצדקת המוות, במקום לשמש כמטרה עצמה. מוטב לשאול בעבור מה שווה לחיות ולממש את התובנות, ולראות במוות רק נקודה שרירותית בזמן. תבוא מתי שתבוא - ובלבד שתפגוש אותנו בחיוך ולצידם של אנשים אהובים. כאלה שעשו איתנו חיים, ובה בעת נרתמו לעשות בשבילנו גם את המוות. כי בסוף, אם קיומו של הבית מעודד אותנו להקריב, ראוי הוא שישמש תפאורה לנשימה האחרונה שלנו. אבל בקצב הזה של מחאת הדיור, ספק אם זה בכלל רלוונטי. אדרבא, מחירי השכירות והמצוקה החברתית גורמים לנכונות של כולנו להקריב לצנוח לקומת המקלט, ולסלידה שלנו מאחדות קולקטיבית לטפס עד הגג. יצר ההישרדות הפרטי שלנו עולה מדרגה, והתסיסה גורמת לכולנו לטפס על הקירות. יוצא מזה, שכולנו חיים בתקופה האחרונה בבית הרוס. זה לא פשוט - אבל יש עוד תקווה לשיקום. בצד האופטימי, נרקמת לה התקווה שבהיעדר בית עוד נאריך כאן ימים. מי היה מאמין שכל הסדקים האלה בקירות עוד יבטיחו לנו חיי נצח. איש איש באוהלו, אנחנו מתגעגעים לתקופה שהיינו שותפים. אמנם רבנו לא מעט על הכלים, ותמיד החשבונות היו גבוהים מדי בסוף החודש, אבל לפחות היה לנו אחד את השני.
אני לא בטוח שאפשר להגיד שהמוות נעשה מפתה יותר, אבל גם החיים אינם מזהירים. לא תמיד חייבים להקריב עצמינו למען הכלל, אבל נדמה שחשוב לדעת שזו אפשרות. שאנחנו עדיין חיים בעידן של גיבורים וסולידריות. בהיעדרו של עידן כזה, אנחנו חבורת אטומים בודדים המפגינים בשדרות של ציניות בוערת. פתאום הקרב על הבית לא נראה שטחי יותר, אלא באמת מערכה בין חיים ומוות. בפעם הראשונה בחיי אני לא רוצה להיות לא צודק ולא חכם - אלא רק דייר מרוצה. באמת ששווה לחיות בשביל זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה