כמו באשלייה אופטית, ניתן היה לזהות עייפותו מכל זווית. בהליכתו השפופה, מדדה תחת כובד תלאות הדרך. בתנועה האיטית בה נטל משקפיו. בעיניו הכבויות למחצה. בחריצים העמוקים בלחייו שחרצו בו הזמן ובגידות עמיתיו. במבטו הספקן. בקולו החלוש והמבולבל, כמה רחוק מן המוכר בנאומיו, שהיטלטל בין עירנות לנמנום. בריח הבדידות שאחז בלבושו המחוייט. רק שאלותיו נותרו חדות. כמו נר הנאבק על להט שרידותו תחת אהיל מחוויר.
בהיתי בדמותו בסקרנות, תר אחר סוד הכוח להמשיך, מקום מסתורו של מכסה המנוע. כשכבר ביקשתי לוותר הבחנתי בחריצים העמוקים על ידיו. צלקות ארוכות ושקופות. הייתכן כי רק אני הבחנתי בהן או שמא היו יצירי דמיוני? כך או כך, לא ניתן היה לטעות בפשרן. הרי קראתי עליהן בספרים ושמעתי בהרצאות. הרי חלמתי עליהן בלילה. ועתה הזדמנות נדירה להציץ בהן מקרוב.
שריטות שנגרמו בידיו של מי שהפך בדפי ההיסטוריה. חתכי נייר ששרדו באצבעות מי שלא היסס להכתים בדמו את ספרי המציאות. שלא הסתפק בלקרוא את התמונה. שכתב.
וודאי צורבות הן הצלקות, מכאיבות. אך אין רחמים מעוררות הן. רק קנאה עזה.
המון אנשים עירניים ורעננים יש בעולם. וידיהם בריאות. אין חלקי בהם. מוטב להיות עייף.
האם האדם העייף בטקסט הנפלא הוא זה אותו כינה יריבו-שותפו המנוח כ"חתרן בלתי נלאה"?
השבמחקאם אכן כך, הרי שזו העייפות הרעננה ביותר, מלאת המרץ והחיוניות, שניתן להעלות על הדעת.
השבמחקובעצם, גם אם תשובתך לשאלתי שלילית- תיאורך הציורי עשוי להלום היטב את דמותו של עוף החול.
השבמחק