היזהרו שלא לקבל שריטה, הייתה אמא אומרת. והיא הבינה. ככל שהתבגרנו הרבנו להימלט מאימת השרוטים. וביקשנו להימנע מנזקי הפציעה שהותירו חותם.
יש הנבוכים מהסימנים החיצוניים. החושפים ברבים חולשת נכותינו, מודים במקומינו בטעות שנעשתה. ויש הנרתעים מן הגירוד האינסופי, המוציא משלוות הנפש ומזין בנו געגועים דואבים. ואני, רק חושש כי לא תספיק להגליד. וביום מן הימים תיפתח כך סתם, באמצע הרחוב. במפגש סתמי בבית קפה או בשדרה. גם כשחשבנו שכבר נרפאה. ואיך נחבוש עצמינו ונעצור הדימום באמצע הרחוב. יוכתמו בגדינו באדום של בושת גלמודים.
אולי עדיף להיות גידם, חושבים לפעמים. גידמים אינם נשרטים לעולם. אך כיום כולם כבר יודעים שלפעמים גם להם מגרד ופוצע. הרי שריטות הן קצה חיצוני של פצע אחר. הזמן מרפא רק אם מרפים ממנו. גם גידמים חייבים ללמוד לחבק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה