הוא לא רוצה שהיא תגיד לו מה לעשות, ילד גדול והכל. ושלא תאמר לאן ללכת. אבל מתגעגע לחיבוקים המנחמים שלה, עם ריח של פעם. אלה שחצצו בין האסור למותר.
ונזכר איך נלחץ מקול פעמון שהורה לחזור מן החצר או שנדרש לשנן ולהבחן. אך חסרה לו פשטות השגרה הזו, כשנוהלו שעותיו בדפי משבצות.
והחוקים האלה, שמסווגים לצבעים ולתקופות, מטילים מיסוי על נשימתו. אך לפעמים, בעיקר ברגעי הבדידות וההחמצה, הם כל כך חסרים.
כמו אדם האסור בתאו וחולם להיות מותר מכבליו, וביום חירותו מתמלא געגועים לסורגי עברו. ונחצה לבו בין האסור והמותר עת שוקע בתוגה. האמת הארסית ממלאת עורקיו צמרמורת. ההודאה כבר מחלחלת אל קרביו. בעבור אושרו נכון הוא לוותר על החופש. גאולתו יקרה לו מחירותו. וכשהכיר בכך, חש סוף סוף באירוניה המתעתעת. כמה נעימה לנו העניבה שאנו מבקשים לשחרר.
את חירותי
השבמחקבלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו
כך לבדי
ערקתי מהשביל
עליו פסענו שנינו.
בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער.
גם אני חשבתי על השיר. תודה
השבמחק