איך הוא מעז, עם בוקר, לשזוף שליחי חמה ולפסוק כך, בכוחו הדל, את דינו. אדם, בסך הכל ולא יותר, מפזר חבר מושבעיו ופוסק ערירי את הדין.
מישיר מבט השמיימה, וזועק בלהט: "לא אשם!". ואין עיניים נשואות אליו, והקהל אינו נוכח ואינו רוחש. ולא תישמענה דפיקות פטיש לקצוב את ההמולה. רק דפיקות לב, משתולל בהחבא. עת נגולה האבן מתפוצץ הוא מגאווה. על שכך הוכרז וכך נמסר. על שכך נפסק, כשרק החל. חדריו הומים תקווה.
ומסביב, ממרחק ואפילה, מבטי קנאה נוצצי דמע. איך כך הסתיים המשפט במחיקת האישומים. ובחר הנאשם להיות שופט ולא קורבן. במו ידיו שחרר האזיקים.
לו רק כולנו יכולנו כך, שותקים הם בכלימה. ושוקעים כולם בזכאותם להכרעה עצמית. מי לחסד חירות, מי לאבדון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה