"למה זה לדעתך?", הוא שואל. "לא יודע", אני ממהר.
אבל זה נכון. להבות מרקדות של מדורה וגלים נשברים של אוקיינוס מהפנטים אותנו. אפשר לבהות בהם שעות, להתנתק מצרות ההווה, לצלול לתוך תודעה ריקה, להתנקות. משהו בתמונה הזו מוציא אותנו מהסחרור ועוטף אותנו שלווה.
מצטער, אני לא יודע למה, ממהר ושותק. עומדים עוד כמה דקות מול הלהבות, כאילו מבקשים נואשות להידבק בלהט הממיס הזה, והוא מתחיל להתרחק.
"יודע מה?", אני קורא לו שהוא כבר רחוק, "אולי אני מבין עכשיו. זה חוסר היכולת שלנו להשלים עם זה שאנחנו לא מצליחים להבין תופעה כל כך טבעית. נכשלים בחיזוי הצעד הבא בדרכו של הטבע. להכיל את האקראיות הזו שיסודה ברכיבים הכי בסיסיים של הבריאה. לקבל את זה שדווקא הדברים הכי טבעיים, הכי בסיסיים, הכי זמינים ונגישים, דווקא הם המסובכים ביותר להבנה. זה מחייב אותנו להודות בחולשת האנושיות שלנו, בכמה אנחנו תלויים בחסדי החולשות שלנו, לא מצליחים לספוג את הקסם המופלא שנמצא כל כך קרוב. נבוכים מכל השאלות שלא שאלנו, מכל טחנות הרוח שביקשנו להביס במקום להשלים, לתת לקסם ולזמן לעשות את שלו".
אבל הוא כבר לא שומע את כל זה, רחוק. ואני ממשיך לבהות. נופל פעם נוספת שדוד למרגלות חוקיו החמקמקים של הטבע. לנסות להבין כיצד מעיזות הלהבות לרקד כך, מדוע גלים נשברים. וגם אנחנו, אנחנו. שתיקה מתסכלת תופסת את מקום ההבנה. אין דבר פשוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה