פרידה

נתן זך כתב פעם ש"כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת, וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה".
אך מה בה, מה טמון בפרידה, הממית בנו. הקוטל בנו שביב חיים.
האם דמעות שקטות בעיני נפרדים.
צער המתרחקים החוברים אל צלליהם.
מיתרי געגועים לאלו שהלכו מבלי שוב.

או אולי נצחיותה האכזרית, החונקת
האוחזת גרון בני אנוש ברי-חלוף
ומקפלת אותם כעלי שלכת נרעדים,
החוששים לבוא הסתיו.

איש לא שרד לספר על טעם המוות.
אך אפשר כי עדיף הוא מטעם הפרידה.
מר, וקודר, ואפל ושחור.
אך מוטב הוא מטעמן החמוץ,
של ידיים קפוצות בודדות בכיס מעיל.