לא בשמיים היא

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ"

דברים, פרק ל', פסוקים יא'-יד'

בשיאה של הדרמה האנושית הנצחית יוצא האדם מן המערה, והוא חיוור ותשוש. בדרכו חלף על פני להבות האש המרצדת ובהה בדמויות הקרטון שהונחו בצידה, דימויים לכזבי המציאות. "אמץ עיניך והבט אל השמש", קול בטוח ומרוחק הדהד בראשו. דקות ארוכות חלפו עד הסתגלו עיניו אל המראה המסנוור, עד יכל מבטו אל מול החמה הקופחת. "כרע ברך בפני מעוז החום הזה, שניסו להסתיר ממך מיום היוולדך, הסוד הקיומי. הבט אל השמש והאמן, כי זו ולא אחרת היא האמת". והאיש הקשיב, והאמין, והביט. ורק אחרי שנים ארוכות העז להבין, כי גם שם אינה מצויה היא, גם שם אין נסתרת לה האמת.

למעשה, בדיוק להפך. לא באור בוהק שוכנת לבטח, כי אם במחשכים. בהחלטתו של האדם ההגון לבחור בדרך הנכונה והראויה גם כשמשוכנע הוא שאיש לא צופה בו ולעולם לא יגלה. כשעמוק במחשכי לבו ומחשבתו גוברים תבונתו וערכיו על יצריו ופיתוייו, באין איש מביט ויודע. בהצלחתו לסלוח לאחר גם כשהצדק עימו. במתן בסתר לחבר או לזר הזקוקים לתמיכתו. בעשיית הדבר הנכון מתוך אמונה תמימה בדרך, גם כשזו ארוכה ומפותלת, ומחייבת ליפול ולקום. גם בכיבוי מאורות. גם בעלטת בדידות ושכחה. גם בצינת דממה. שם, ובמיוחד שם - פועמת האמת בלבו התם של בן האנוש. 

יש החותרים כל יומם להוציא הצדק אל האור, ויש הבוחנים אותו דווקא בשעות הליל. עת יורדת העלטה על ההמונים ומתקבצים הפרטים איש-איש באוהלו, בכליו, בנפשו. ברגעים בהם חולפת שקיעתו של אדם מעל רוח הים שבנשימותיו, ומבטיחה לשוב ולזרוח בשחר חייו. ברגעים בהם הוא אדון לעצמו, ריבון מצפונו, שליט המידות הטובות. שאינו יודע נפשו אך לעולם לא ירפה מחיפושיו. הנווד העייף, התר בחיפושי אין-קץ אחר מטמון שמעולם לא ראה, אך הוא מציף חלומותיו באור יקרות, גואה בו ומחולל בעורקיו תקווה כי לא אבדה תקוותו. מתפלל כי גם בשעות החושך האפלות ביותר, עוד לא מאוחר באמת. מתנחם כי רק בהן, תתגלה לאין כל, ובעיקר לעצמו, זוהרה המשכר של המידה הטובה.