בבית הכנסת המפואר של וורשה ביקשו ראשי המשלחת לסחוף את הקהל. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ביומו הראשון של המסע והם וודאי חשבו לנצל המעמד כדי לגבש את הקבוצה, לחבר אותה למהות המקום. על המשימה הופקד רב המשלחת בעידודם של לובשי המדים ובתמיכתם של נציגיו חובשי הכיפות בכל צוות. טובי המזמורים נוצלו למשימה, השירים המוכרים והאהובים ביותר, להיטי התפילות. אך במקום שירה גדולה מלא בית הכנסת בעיקר מלמולים נוגים מוקפים חיוכי מבוכה בוהים. איש לא שמע, איש לא מכיר. הדי השירה הרמה של בית הכנסת המפואר הזה נדמו מזמן, לפני המלחמה, ואין איש משמר גחלתם. מארץ היהודים הרחוקה הגיעו בני העם השורד לשתוק. גם הרב נאלץ לשוב למקומו, מחופר בכשלונו להמריץ את השותקים.
.
לפתע, זרם שירה גובר החל לפרוץ מאחת מפינות החדר, והוא רם, קולח ומתפשט. וכאילו פעפע גלים-גלים לכל אגפי ההיכל ונדבק בקירותיו. האווירה השתנתה בין-רגע עת חברו קהל הנוכחים כולם לשירה שקטה רבת עוצמה. החול והים, רשרוש של המים. תפילת האדם. כולם מכירים, כולם שרים. גם השותקים מצטרפים בעיניהם. ובתוך רגעים ספורים מתמלא החדר כולו שירה נוגה, משותפת ומאוחדת. חובשי הכומתות נרתמו למשימה, והמארגנים התמוגגו. שלוש פעמים חזרו על הלחן הקליט, לא רצו להרפות. סוף סוף החזרנו כבוד המולדת הנגוז, כבודו של העם כולו.
אך מה ידעו השרים על זהותה של המשוררת? וודאי ידעו רובם את שמה, אך מה הכירו על תולדות חייה? על געגועיה העזים לאמה שהביאו אותה לצנוח אל מעבר לקווי האויב ולהישבות שם כנראה מיד עם נחיתתה? על הנסיבות בהן הפכה היא, ולא אחרים, לגיבורת הגבורה היהודית, עדות אילמת לתעוזה היהודית לדחוק מזימות אפלות ולעקור רוע. ואולי בכלל, איש כבר לא יודע מי הייתה גברת סנש, והילתה מזמן גברה על גבורתה. ואולי בצנחיתה חרצה גם את גורלם של רבים אחרים, שבתעוזתם הנסתרת הצילו במו ידיהם מאות ואלפי יהודים שהתחמקו מגורל ההשמדה, אף כי לבשו חליפות ועניבות וניהלו את מפעל חסדם מאחורי שולחן ומכתבה. אולי מינוף גבורתה הוביל גם אותם לצניחה, אל תהום הנשייה של הזכרון ההיסטורי המהונדס.
שם, בבית הכנסת המשוחזר, הרגשתי בצורה המושחזת ביותר את עוצמת גדיעת המורשת. אין לנו שיר אחר פרט לנרטיב המסכנות המתגברת. אין לנו גיבורים ואין לנו שירים. תפילות בית הכנסת נחשבות נחלתם של "דתיים", בעוד נטולי הכיפה יכולים להסתפק לכל היותר בעיבוד מודרני לשיר השירים שתרם זמר עכשווי. ואנו דווקא זקוקים לעוד טקסטים מולחנים משותפים, מתגעגעים למה שלא ידענו ששייך לנו. אין בתוכנו פזמונים מלכדים, נמחקה בנו המורשת המשותפת עתיקת היומין של שירת אמונה, תפילה מולחנת, שיש בה כדי לזקק זהותנו בין אם בחרנו בדרך הדת או החילון. זה חלק מהאתוס וההצדקה של ישיבתנו כאן יחד, שבהיעדרה ספק אם יש אופק למסע המפולג בו אנו פוסעים.
על ספסלי העץ הבנתי עד כמה אנו רוצים לגוון את המחרוזת בשירים נוספים, שידברו גם על חיים ולא רק על מוות, על חולשות ולא רק על תעוזה, על קדושת השגרה ולא רק על הקרבה אינסופית. ובהיעדרן הבלתי נסלח של מנגינות אלה, שבנו ושרנו על החול והים פעם אחר פעם, בכל אתר הנצחה. והשירה הייתה תמיד רכה ונעימה ואחידה והרמונית. ודווקא משום כך, כל כך צורמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה