כשחזר הבייתה גילה אחיו הבכור של סבי את הזוועה. אמו רחל וכל אחיו נרצחו באכזריות בידי שכניהם. איני יודע אם בכה או זעק כשכרך את הלולאה סביב צווארו בעליית הגג של ביתם. שמותיהם חקוקים על מצבת סבי, שזכה להתבגר שבור צער. לאמי, שנולדה בעיר העברית הראשונה, העניק את שם אמו.
אבי היה בן יחיד, ואיבד את אביו בגיל צעיר. תעודת הפרטיזן מקשטת כל סיפור אודותיו. אבל תמיד חשד, מתוך שברי סיפורים ולחישות, שהיו אחרים שנעלמו. שמותיהם נשכחו, התמזגו בערפל הזמן. אך רשימות ארוכות החקוקות בדפי עד באחד מביתני אושוויץ מבקשות להחיות סיפורים נשכחים. עשרה אנשים הנושאים את שם אבי מכפר סבי נשלחו אל מותם בטרבלינקה. שושלת מפוארת נגדעה וזכר בניה עמה.
בליל הסדר האחרון ישבנו שלושה, אני והוריי. שמחת החג נבלמה בכסאות מיותמים, בשירה שקטה. ואולי במקום שלושה מוטב לו היינו יושבים שבעה. כמנהג אבלים החסרים יקיריהם שאינם.
לעיתים הטרגדיות הגדולות ביותר נוגעות למה שלא זכה להתממש. לפעמים אין דבר עצוב יותר מאנשים שאין להם על מה, על מי, לבכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה