הרציף כה עמוס היה, עד כי כמעט ולא ניכר זכר לקיומו. נבלע במאות, ואולי אלפי, ואולי מכפלת-אלפי רגליים ומטענים שפוזרו ברחבי אגפיו. הנוכחים, ממתינים כבר זמן רב. והמאחרת, ממאנת להגיע. אין קטרה באופק, אין רמזי קיטור בין גבעות רחוקות. גם המסילה דוממת ואינה שולחת כתובות עשן. כמו תמונה שקפאה בדמי ימיה.
ובאופן פלאי, חרף הציפייה המתבקשת להמולה ולתרעומת, שוקטים הממתינים. חלקם ישובים רדומים, חלקם שעונים על קיר. כבר אין מי הבוהה אל האופק, ומבטי הרוב מופנים אל נקודות סתמיות בקרקע, וזה אל זה. ובעצם, כבר אין הבדל בין השניים. אנדרטה חיה להמתנה סבלנית, פסלים אנשיים ממתינים לבשורה, באין מכריע בין טוהר אצילותו של הרגע לבין עליבות הימשכותו.
זוהי תחנה שכבר לא מרבים לבקר בה, רק שלט עץ קטן ושני מסמרים חלודים מלמדים על קסמה ההיסטורי שנגוז. זו הייתה הדרך אל האושר. אל תחנה זו התכנסו סקרנים ומאמינים מכל העולם כדי לעלות על הדרך, לשוב לפסים. שמה הילך בין ארצות ואגדות, תקופות וסיפורים, ורבים פקדו שעריה. והיום, נותרה קפואה. אין מבקר בה, ואין עוזב את שעריה. תחנה לשומקום.
מספרים על אלה שנטשו פעם. שמאסו בהמתנה לרכבת האושר ויצאו לדרכים לברר מדוע התעכבה. האם נפלה לתהום או פנתה למסילה אחרת. האם פסקו נתיביה, או שנסלל קו עוקף, בעמק אחר, בעבור אנשים אחרים. אך אלה מעולם לא שבו. שמו גורלם בכפם ויצאו אל המסע מבלי לשלוח אות חיים על ממצאי מסעם. והנותרים, נמנעים מלהזכירם. פן יתפתה עוד אחד מהצעירים חמומי המוח לצאת אל מסע מפוקפק שכזה. שהרי איש אינו מבטיח כי ימצא מבוקשו, ואילו הרכבת הנה-עוד-רגע-תכף מגיעה. לא כדאי לפספס. חבל.
והרציף עוד עמוס הוא, ונבלע באלפי מטענים, חלקם מיותמים. מי שהעז ללכת בכוחות גורלו הותיר מטענו מאחור. רק יכביד עליו בנתיבים העקלקלים, יקשה על הטיפוס, יאט ברוחות חזקות. בסוף הכל חוזר לעניין בטחון הדרך, סוג הטיפוס ויציבות הרוח. ולאמון הנוסעים בנתיבם.
יש הטוענים כי לעיתים נשמעים מרחוק שקשוק גלגלי הרכבת הקרבים אל התחנה. ואולי מקור השקשוק ברגלי החוששים לעזוב. כך או כך, איש מעולם לא ראה את הרכבת, ולא יכול להוכיח את קיומה. ייתכן כי רק מסילה הונחה על הקרקע, להוליך שולל את הממתינים. לסמן להרפתקנים הנועזים להתרחק, היכן אסור לדרוך במקום.
ובאופן פלאי, חרף הציפייה המתבקשת להמולה ולתרעומת, שוקטים הממתינים. חלקם ישובים רדומים, חלקם שעונים על קיר. כבר אין מי הבוהה אל האופק, ומבטי הרוב מופנים אל נקודות סתמיות בקרקע, וזה אל זה. ובעצם, כבר אין הבדל בין השניים. אנדרטה חיה להמתנה סבלנית, פסלים אנשיים ממתינים לבשורה, באין מכריע בין טוהר אצילותו של הרגע לבין עליבות הימשכותו.
זוהי תחנה שכבר לא מרבים לבקר בה, רק שלט עץ קטן ושני מסמרים חלודים מלמדים על קסמה ההיסטורי שנגוז. זו הייתה הדרך אל האושר. אל תחנה זו התכנסו סקרנים ומאמינים מכל העולם כדי לעלות על הדרך, לשוב לפסים. שמה הילך בין ארצות ואגדות, תקופות וסיפורים, ורבים פקדו שעריה. והיום, נותרה קפואה. אין מבקר בה, ואין עוזב את שעריה. תחנה לשומקום.
מספרים על אלה שנטשו פעם. שמאסו בהמתנה לרכבת האושר ויצאו לדרכים לברר מדוע התעכבה. האם נפלה לתהום או פנתה למסילה אחרת. האם פסקו נתיביה, או שנסלל קו עוקף, בעמק אחר, בעבור אנשים אחרים. אך אלה מעולם לא שבו. שמו גורלם בכפם ויצאו אל המסע מבלי לשלוח אות חיים על ממצאי מסעם. והנותרים, נמנעים מלהזכירם. פן יתפתה עוד אחד מהצעירים חמומי המוח לצאת אל מסע מפוקפק שכזה. שהרי איש אינו מבטיח כי ימצא מבוקשו, ואילו הרכבת הנה-עוד-רגע-תכף מגיעה. לא כדאי לפספס. חבל.
והרציף עוד עמוס הוא, ונבלע באלפי מטענים, חלקם מיותמים. מי שהעז ללכת בכוחות גורלו הותיר מטענו מאחור. רק יכביד עליו בנתיבים העקלקלים, יקשה על הטיפוס, יאט ברוחות חזקות. בסוף הכל חוזר לעניין בטחון הדרך, סוג הטיפוס ויציבות הרוח. ולאמון הנוסעים בנתיבם.
יש הטוענים כי לעיתים נשמעים מרחוק שקשוק גלגלי הרכבת הקרבים אל התחנה. ואולי מקור השקשוק ברגלי החוששים לעזוב. כך או כך, איש מעולם לא ראה את הרכבת, ולא יכול להוכיח את קיומה. ייתכן כי רק מסילה הונחה על הקרקע, להוליך שולל את הממתינים. לסמן להרפתקנים הנועזים להתרחק, היכן אסור לדרוך במקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה