זו הנקמה המושלמת, הוא אומר לי. אתם, לבושי מדים מוקפדים מעוטרי סיכות וחבושי כומתות, מהלכים במשמעת צבאית על האדמה המקוללת הזו. מביטים הישר אל התופת ואינכם מסיטים מבט. מקיימים בכל צעד, בכל נאום, את שבועת "לעולם לא עוד". מייצגים בחזותכם הנחושה את המשפחות שנספו, את תעוזת העם ואת כבוד המולדת. מנציחים ומוכיחים. מעוררים סקרנות והשתאות בקרב המקומיים שוודאי ישתקו נוכח חזותכם כשם ששתקו אז. לא תתבעו מחילה כי אם תפגינו הרתעה. לא תבכו מוות כי אם תלמדו חיים. לא תשפילו מבט כי אם תצעדו בהרמת ראש. תתייצבו בשלשות ישרות ברחובות בהם צעדו גייסות הרוע, ותצבעו אותם צבעי תקווה ושרידות.
לא, אני משיב לו, בדיוק להפך. בעוד אני כאן בניכר הארור הזה, אתה הוא הנוקם. הערב, בפאב התל אביבי שלך, מוקף חברים ונטול דאגות. או כשתלך מחר למשרדך ותמציא משהו חדש. או בסוף השבוע בדרך לסרט או למחזה. כשתקנה בגד יפה אן כשתקרא ספר על ספסל בשדרה. כשתקים משפחה. ואולי הם לפעמים יתעניינו ואתה תספר והם לא ממש יבינו. הרי גם אתה לא. אין בכך חשיבות מיוחדת. נקום בשגרה. נקום בחושך לאור קרני תמימות יומיומית. נקום בהיעדר נקמה.
ואני מקשיב לדיון שביני לבינו ובעצם שביני לביני ואיני נוטל צד. את שני הצדדים אני לוקח וסופג לבפנים. סולח ונוקם, שונא ואוהב, נחוש ושליו. משהו בבחירה הכפולה הזו הופך אותי לחזק אך גם אנושי. מהו שילוב זה, אם לא מהות הנקמה המוצדקת. מהו דיון זה אם לא צומת דרכים בעיצומו של המסע. מי שטעם הבחירה בראשו לא יותיר נקמה בליבו.
מופתי!
השבמחקהנקמה הגדולה מכל היא היעדרה.