"אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו"
ר' שלום שבזי
לעיתים ננעלות דלתי הנדיבות של אדם, והוא אינו קשוב לצרכי זולתו ואינו אוהב חבריו באמת כאילו עצמו הם. ומתקשה לשמוח בשמחתם, ולהחדיר אל עומק נפשו זיו אושר בראותו את נסיקת יקיריו. ודם אהבתו מתדפק על דלת נדיבותו הנעולה ולא ייכנס, והוא נותר מכונס בתאו. מאחורי סורגי פלדה וקירות אילמים ימלא עצמו טינת חינם וישקע בשרעפי ימים אחרים, שאפשר וטרם התממשו. ואזניו כבר קהות משמוע נקישות רעים על מפתן ביתו, קריאות רחוקות בשמו המפצירות בו לפתוח שער, לשלוח צוהר.
לעיתים נאטמות דלתי נדיבות האדם, והוא אינו מוכן עוד לסלוח לזולתו. ואף שהצדק עימו, והנימוקים מסודרים בכליו, אין הוא נוקט את מידת החמלה הראויים לו, המודחקים בו. ואין זה ראוי כך לנצור בלבך דבר מחילה בכמוסות הלב. ומרבים לשבח תעוזת המתנצל ואין מהללים די את המעז לסלוח. את טוהר ליבו של אדם הפותח מפתנו וליבו בפני הזר המתדפק וחיוך מנחם על פניו, ומזמינו לשוב אל קהילת חבריו. אין מרבים להרהר בדבר מזור המחילה, כוחות המרפא של שיקוי הפלא המשיב חברים לאמונת קרבתם.
לעיתים נחסמות דלתי הנדיבות של אדם וננעלות מבפנים. וברגעים אלה אין האדם תומך, ואין האדם סולח, ואין האדם אוהב את עצמו-הוא. ונותר צפון בתוך ערפילי תהיותיו, סוהר לעצמו, מגיף עפעפיו לפיתויי השמש. קמל תאבונו לעץ הדעת, וקמלה תאוותו. לחשים אפלים מקוננים בו והוא מפחד, פן פתיחת הדלת לאורחיו, תשחרר גם את השדים הצרים על חדרי לבו. יאכלו בו עד תום, הוא מחליט באצילות נפשו, ומותיר התריסים מוגפים. יירדם פן יישמע הקריאות, עוצמתן כבר נחלשת, מספרן לא רב. גם חמימות חולפת, גם ילדות נשכחת.
ובחלומותיו מתדפק האדם על דלתי מרום, תר אחרי צרור מפתחות החסד שנגזל. עוד ישובו לכפות ידיו ובהם תיפתח הדלת. עוד ישוב אל פלאי נדיבותו, אל טיפות החיים המעניקות מהות וטעם. בידיים בטוחות יסובב גלגלי המנעולים ויחצה את סף הבית. ובזה הרגע, נוטה להיקטע חלומו והוא מהתעורר. והרי להתעורר, להתעורר, זו ולא אחרת כמיהת חלומותיו. זו ולא אחרת השירה שתלווה צעידתו אל מחוץ לשער, סוד הגן הנעול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה