(1)
אשה אלמונית, זרה, הולמת על שמשת מכונית. מי זו? מה היא רוצה? משוגעת? תמהונית? חסרת בית? ההתעלמות אינה מפסיקה את הדפיקות. חלון נפתח. "צאו מהר!", צעקות לחוצות. מה קרה? "אזעקה? אתם לא שומעים?". אזעקה? תל אביב? כדאי למהר ולהתגונן. דלתות נפתחות. ריצה. חדר מדרגות. המתנה. חושבים ששומעים בום ברקע, אולי שניים. תחושת "כבר היינו כאן וחשבנו שלא-עוד". ממתינים וחוזרים.
היא נעלמת, האישה הצעירה, אולי גם היא חזרה לשגרה. שמה לא ידוע. ופחות מכך - הסיבה שהובילה אותה לדפוק על חלון זרים. "בטוחה שלא ביקשה להתגונן אצלכם?", שאלתי. "לא, לא, היא ביקשה להזהיר אותנו". כמה לא מובן מאיליו, אני חושב, נזכר בקצין שצולם אמש בטלוויזיה, נשכב על הדשא במרחק מיתר האזרחים המבוהלים. היא דאגה לשלומם של אנשים שאינה מכירה. כמה אומץ מתגלה לפעמים במקומות בלתי צפויים. סיפורים קטנים שמהדהדים ומתעלים יותר מטח שנורה ונוחת.
(2)
בשעת לילה מאוחרת אני מעדכן בפרטים. היא יושבת בצד וגומאת כל מילה, סקרנית ועירנית. אחרי דקות מפסיקה להתאפק ומתערבת. שואלת, מבררת. אני מפנה מבט עייף ותוקף - אבל מי את בעצם? היא משיבה ואני ממשיך. פוזל לרגע שוב אליה ומתעניין לגלות כל פעם מחדש, איך גוון העור ממשיך להסגיר אותנו, גם כשאנו נחושים לטשטש נבכי מבוכות. לא משנה באיזה גיל ומעמד. שומר עלינו חשופים. אולי בדרך עקיפה כלשהי, מגן עלינו.
(3)
רגל אחת כבר הייתה באוויר, לעבר הכביש. בתל אביב אין זמן להמתין לרמזורים. כשאני במדים, אני מציית. לא בגלל החוק, בזכות הדוגמה. אבל על אזרחי נדמה כי אין חוקים, למעט חוק קצב הג'ונגל. הזמן קצר, אז חוצים.
"אתה רואה יואבי", אומר האבא, "איזה צבע זה?". יואבי מביט ברמזור ומתלבט. הוא קולע בול, ושומע שוב מאבא מה זה אומר. אני מתלבט לרגע, מחליט להתעלם אבל לא מצליח. הרגל נדרכת במקום. יואבי לומד עכשיו, מפנים. מוטבע בו חותם לחיים. הוא מקבל שיעור חשוב, שאפשר ויציל חייו בעוד כמה שנים, שכבר יורשה להסתובב לבדו. איך יסביר אבא ליואבי שלא כולם מצייתים? כיצד יבאר מהו חוק שלא כולם מחוייבים לו? יום אחד הוא עוד ישאל את השאלות האלה, אבל כל דבר בעיתו. הוא עוד יישאב לחרדת גילוי העולם הזה, ניפוץ הילדות, אבל הבוקר לא מתחשק לי להאיץ לו את הדרך. אז אני מעכב במכוון את דרכי.
כל עוד אתה יכול, ציית לרמזור יואבי. יום אחד תתפוגג האשלייה. ואז תגלה את שבריריות החוקים. את הקו המטושטש בין האסור למותר, שאינו מתחדד ומתבהר עם השנים.ובכלל, צבע אדום מבלבל את הילדים. הם צובעים בו לבבות ופרחים, ונופלים בקסמו. עד שיום אחד מגלים שאין צבע מסוכן ממנו, אכזרי ואלים. יש ילדים בגילו של יואבי שמתפכחים בימים אלה. וזה מוקדם מדי, ומיותר מאוד.
אבל אבא של יואבי צודק. הרבה יותר קל ופשוט להסביר את העקרון מול הרמזור. את כל מה שקורה מעבר, לא ניתן לתפוש. את זה, אפילו המבוגרים כבר הפסיקו להבין.
אשה אלמונית, זרה, הולמת על שמשת מכונית. מי זו? מה היא רוצה? משוגעת? תמהונית? חסרת בית? ההתעלמות אינה מפסיקה את הדפיקות. חלון נפתח. "צאו מהר!", צעקות לחוצות. מה קרה? "אזעקה? אתם לא שומעים?". אזעקה? תל אביב? כדאי למהר ולהתגונן. דלתות נפתחות. ריצה. חדר מדרגות. המתנה. חושבים ששומעים בום ברקע, אולי שניים. תחושת "כבר היינו כאן וחשבנו שלא-עוד". ממתינים וחוזרים.
היא נעלמת, האישה הצעירה, אולי גם היא חזרה לשגרה. שמה לא ידוע. ופחות מכך - הסיבה שהובילה אותה לדפוק על חלון זרים. "בטוחה שלא ביקשה להתגונן אצלכם?", שאלתי. "לא, לא, היא ביקשה להזהיר אותנו". כמה לא מובן מאיליו, אני חושב, נזכר בקצין שצולם אמש בטלוויזיה, נשכב על הדשא במרחק מיתר האזרחים המבוהלים. היא דאגה לשלומם של אנשים שאינה מכירה. כמה אומץ מתגלה לפעמים במקומות בלתי צפויים. סיפורים קטנים שמהדהדים ומתעלים יותר מטח שנורה ונוחת.
(2)
בשעת לילה מאוחרת אני מעדכן בפרטים. היא יושבת בצד וגומאת כל מילה, סקרנית ועירנית. אחרי דקות מפסיקה להתאפק ומתערבת. שואלת, מבררת. אני מפנה מבט עייף ותוקף - אבל מי את בעצם? היא משיבה ואני ממשיך. פוזל לרגע שוב אליה ומתעניין לגלות כל פעם מחדש, איך גוון העור ממשיך להסגיר אותנו, גם כשאנו נחושים לטשטש נבכי מבוכות. לא משנה באיזה גיל ומעמד. שומר עלינו חשופים. אולי בדרך עקיפה כלשהי, מגן עלינו.
(3)
רגל אחת כבר הייתה באוויר, לעבר הכביש. בתל אביב אין זמן להמתין לרמזורים. כשאני במדים, אני מציית. לא בגלל החוק, בזכות הדוגמה. אבל על אזרחי נדמה כי אין חוקים, למעט חוק קצב הג'ונגל. הזמן קצר, אז חוצים.
"אתה רואה יואבי", אומר האבא, "איזה צבע זה?". יואבי מביט ברמזור ומתלבט. הוא קולע בול, ושומע שוב מאבא מה זה אומר. אני מתלבט לרגע, מחליט להתעלם אבל לא מצליח. הרגל נדרכת במקום. יואבי לומד עכשיו, מפנים. מוטבע בו חותם לחיים. הוא מקבל שיעור חשוב, שאפשר ויציל חייו בעוד כמה שנים, שכבר יורשה להסתובב לבדו. איך יסביר אבא ליואבי שלא כולם מצייתים? כיצד יבאר מהו חוק שלא כולם מחוייבים לו? יום אחד הוא עוד ישאל את השאלות האלה, אבל כל דבר בעיתו. הוא עוד יישאב לחרדת גילוי העולם הזה, ניפוץ הילדות, אבל הבוקר לא מתחשק לי להאיץ לו את הדרך. אז אני מעכב במכוון את דרכי.
כל עוד אתה יכול, ציית לרמזור יואבי. יום אחד תתפוגג האשלייה. ואז תגלה את שבריריות החוקים. את הקו המטושטש בין האסור למותר, שאינו מתחדד ומתבהר עם השנים.ובכלל, צבע אדום מבלבל את הילדים. הם צובעים בו לבבות ופרחים, ונופלים בקסמו. עד שיום אחד מגלים שאין צבע מסוכן ממנו, אכזרי ואלים. יש ילדים בגילו של יואבי שמתפכחים בימים אלה. וזה מוקדם מדי, ומיותר מאוד.
אבל אבא של יואבי צודק. הרבה יותר קל ופשוט להסביר את העקרון מול הרמזור. את כל מה שקורה מעבר, לא ניתן לתפוש. את זה, אפילו המבוגרים כבר הפסיקו להבין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה