בבית מאיר דיזינגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, המבנה בו הוכרזה המדינה, נתגלה ממצא ארכיאולוגי. תבליט המעיד כי בבית זה הוכרז, כאן נולדה, פה התחיל. התבליט הוטמן מאחורי דיקט של עץ, נוצר עדות, שומר רזיו. השיפוצים במבנה הסיטו את הדיקט, חשפו את התבליט, גילו את פניו - ואת פנינו. הזכירו לנו את תמימות המקימים, אמונתם בדרך, ערכיהם המבוססים, יושר כוונותיהם. הציתו בנו לרגע את ניצוץ החזון, התקווה הלאומית, אחדות השורות הצפופות יחד בצדק, אמת ואחווה.
וראוי ומתבקש לתהות - כלום מה חשב לעצמו ההוא שהציב את הדיקט? אתה חפץ להסתיר ולהשכיח? ומדוע לא השקיע יותר מהצבת דיקט של עץ עלוב? אם ביקש להכחיד מדוע לא ניפץ? מדוע לא הצית? הותיר רוחות נשכחות מכוסות ברשלנות. אולי ביקש לוודא שיתגלה ביום מן הימים, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. כמו קפסולת זמן, או מכתב בבקבוק. ניסיון תמים לשגר מסר מן העבר, שדר מעולם אחר.
לפעמים, בלילות סערה, הגשמים מציפים את הקרקע, ומחלחלים עמוק, ושוטפים את הבוץ. ומתחת לחריטות של האבן צפים זכרונות. אחדים מהם מספרים סיפורה של תקופה אחרת. וחלקם, מעוררים סדר גם בתקופה שלנו. ריח הגשם מעורר נשכחות.
בבית הזה בתל אביב מקימים מוזיאון חדש, בהשקעה מכובדת. בלילות, בוודאי נועלים את השערים כדי להגן עליהם ממחפשי מקלט, מהגרי עבודה. בימים, מחזקים את הגג, ממגנים מתקיפות. ומעל יוצב שלט שינציח את שם התורם, והתלמידים ילמדו שבזכותו שם הוכרז. ומסביב תתלהט אדישות של אספרסו. ובפנים יבקרו רק מעטים. ושיביטו בתבליט יחווירו פניהם כאבן. כמו קשיש המביט במראה ונחרד מנזקי הזמן. ורואה באישוניו הלבנים תוגה של חלומות שנכזבו. כמו יורד ים שמוצא מצפנו באיחור, ומבין שסטה מן הדרך. ועתה הוא בלב האוקיינוס, ואין לו אלא להמשיך ולשוט על גלים של זמן, ולהתחמק ממערבולות.
בבית מאיר דיזינגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, המבנה בו הוכרזה המדינה, נפתחה קופת שרצים. והיא אכזרית וכואבת. מוטב שיחזירו את הדיקט.
וראוי ומתבקש לתהות - כלום מה חשב לעצמו ההוא שהציב את הדיקט? אתה חפץ להסתיר ולהשכיח? ומדוע לא השקיע יותר מהצבת דיקט של עץ עלוב? אם ביקש להכחיד מדוע לא ניפץ? מדוע לא הצית? הותיר רוחות נשכחות מכוסות ברשלנות. אולי ביקש לוודא שיתגלה ביום מן הימים, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. כמו קפסולת זמן, או מכתב בבקבוק. ניסיון תמים לשגר מסר מן העבר, שדר מעולם אחר.
לפעמים, בלילות סערה, הגשמים מציפים את הקרקע, ומחלחלים עמוק, ושוטפים את הבוץ. ומתחת לחריטות של האבן צפים זכרונות. אחדים מהם מספרים סיפורה של תקופה אחרת. וחלקם, מעוררים סדר גם בתקופה שלנו. ריח הגשם מעורר נשכחות.
בבית הזה בתל אביב מקימים מוזיאון חדש, בהשקעה מכובדת. בלילות, בוודאי נועלים את השערים כדי להגן עליהם ממחפשי מקלט, מהגרי עבודה. בימים, מחזקים את הגג, ממגנים מתקיפות. ומעל יוצב שלט שינציח את שם התורם, והתלמידים ילמדו שבזכותו שם הוכרז. ומסביב תתלהט אדישות של אספרסו. ובפנים יבקרו רק מעטים. ושיביטו בתבליט יחווירו פניהם כאבן. כמו קשיש המביט במראה ונחרד מנזקי הזמן. ורואה באישוניו הלבנים תוגה של חלומות שנכזבו. כמו יורד ים שמוצא מצפנו באיחור, ומבין שסטה מן הדרך. ועתה הוא בלב האוקיינוס, ואין לו אלא להמשיך ולשוט על גלים של זמן, ולהתחמק ממערבולות.
בבית מאיר דיזינגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, המבנה בו הוכרזה המדינה, נפתחה קופת שרצים. והיא אכזרית וכואבת. מוטב שיחזירו את הדיקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה