אחד מהסודות השמורים ביותר במערכת החינוך, אלה שאפילו אינם נעולים בכספת, קשור לפלאי הגיאומטריה. במחברות המשובצות, מופיעים תמיד המצולעים מרוחקים זה מזה, נפרדים ושונים. הריבוע מביט מושלם וזחוח מהפינה כיצד מתארך ומתקצר שוק המשולש. הם קרובים-רחוקים של אותה המשפחה, אך כמו בעידן המודרני, אינם מרבים להיפגש. להפך, הם מתכנסים בתוך עצמם, מחשבים זוויות, מנתחים לעומק קווים מקבילים המתקדמים לתוך אופק ללא כל כוונה להיפגש.
צורת הלימוד הזו אינה מקרית, היא מבקשת לחפות אחר האמת הכמוסה. בתנאי מעבדה חשאית במעמקי האדמה הוכח כבר לפני שנים שכאשר מצולעים נפגשים, הם משתנים. מתעוותים, מתקפלים, מתבלבלים. הם משנים אחד את חברו, ומשתנים תוך כדי בעצמם. כך נוצרו אינספור מוטציות השמורות היום במרתפים. בלי מאמצים טכנולוגיים או תאונות עבודה - רק במגע צלעות, שהתסיס תהליכים כימיים, שהשפיעו על הפיזיקה, ששינו את הביולוגיה, שעיצבה את ההיסטוריה. כמו בסרט "אני והחבר'ה", כשהילדים מחליקים בעדינות את ידיהם אחד על יד השני, ובאמצעות המגע החטוף הזה משתנים לתמיד.
מובן שלא כל הצורות מתלהבות מכך. אלה, המתנשאות, המכנות עצמן "משוכללות", לא מחבבות את ההמון. הן מסתגרות, מקשיחות קווים, מבכרות לשכפל עצמן כדי להבטיח את טוהר הצלע. מהצד, הן חשות מוגנות. אין בהן כל עניין להשתנות, לטמא את שכלול השלמות. העולם שייך למשוכללים, הן אומרות לעצמן. אך איש אינו שם כדי להתפעל, בפינה הבודדה שתפסו כמחסה.
ממה הן כל כך מפחדות, אפשר לתהות. במקרה הגרוע ביותר - יידרשו לוותר על צלע. ואז, המרחב המוגן עליו הן שומרות בקפידה ייפתח אל מרחבי הלא-מודע והלא-וודאי. ייסחפו אז למקומות חדשים ובלתי מוכרים. ייתנו ויקבלו, ייצרו יש מאין. זו אימה שיש בה ריגוש, הימור ששכר רב בצידו. זוהי סיבת-הסיבות שבגינה נברא האומץ.
והרי, הבורא הוא כל-יכול. לא נדרש הוא באמת ליטול עצם מן האדם כדי לברוא עזר-כנגדו. את הצלע לקח כדי להכין את האדם, לפגוע בשלמותו, לפתוח אותו למגע זר. "עליך להעז להשתנות בני טרם הוציא אותך מבדידותך", אמר לו בין גלי התוהו. "לא משנה כמה משוכלל אתה", הוסיף, "החיים הם לא גן עדן, ורק מי שמעז לשנות ולהשתנות ייזכה לחיות ולדעת".
צורת הלימוד הזו אינה מקרית, היא מבקשת לחפות אחר האמת הכמוסה. בתנאי מעבדה חשאית במעמקי האדמה הוכח כבר לפני שנים שכאשר מצולעים נפגשים, הם משתנים. מתעוותים, מתקפלים, מתבלבלים. הם משנים אחד את חברו, ומשתנים תוך כדי בעצמם. כך נוצרו אינספור מוטציות השמורות היום במרתפים. בלי מאמצים טכנולוגיים או תאונות עבודה - רק במגע צלעות, שהתסיס תהליכים כימיים, שהשפיעו על הפיזיקה, ששינו את הביולוגיה, שעיצבה את ההיסטוריה. כמו בסרט "אני והחבר'ה", כשהילדים מחליקים בעדינות את ידיהם אחד על יד השני, ובאמצעות המגע החטוף הזה משתנים לתמיד.
מובן שלא כל הצורות מתלהבות מכך. אלה, המתנשאות, המכנות עצמן "משוכללות", לא מחבבות את ההמון. הן מסתגרות, מקשיחות קווים, מבכרות לשכפל עצמן כדי להבטיח את טוהר הצלע. מהצד, הן חשות מוגנות. אין בהן כל עניין להשתנות, לטמא את שכלול השלמות. העולם שייך למשוכללים, הן אומרות לעצמן. אך איש אינו שם כדי להתפעל, בפינה הבודדה שתפסו כמחסה.
ממה הן כל כך מפחדות, אפשר לתהות. במקרה הגרוע ביותר - יידרשו לוותר על צלע. ואז, המרחב המוגן עליו הן שומרות בקפידה ייפתח אל מרחבי הלא-מודע והלא-וודאי. ייסחפו אז למקומות חדשים ובלתי מוכרים. ייתנו ויקבלו, ייצרו יש מאין. זו אימה שיש בה ריגוש, הימור ששכר רב בצידו. זוהי סיבת-הסיבות שבגינה נברא האומץ.
והרי, הבורא הוא כל-יכול. לא נדרש הוא באמת ליטול עצם מן האדם כדי לברוא עזר-כנגדו. את הצלע לקח כדי להכין את האדם, לפגוע בשלמותו, לפתוח אותו למגע זר. "עליך להעז להשתנות בני טרם הוציא אותך מבדידותך", אמר לו בין גלי התוהו. "לא משנה כמה משוכלל אתה", הוסיף, "החיים הם לא גן עדן, ורק מי שמעז לשנות ולהשתנות ייזכה לחיות ולדעת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה