דלתי מרום

כשהייתי ילד הזדמנתי באחד הימים לבית מלון מפואר בתל אביב. כשנכנסתי למבואתו המרשימה נפתחו דלתות המלון השקופות באופן אוטומטי ועשו לי כבוד מלכים. אני זוכר שנדהמתי מהמחווה, וביקשתי למצותה שוב ושוב. יצאתי מהמלון ונכנסתי בשעריו מספר פעמים באותו הבוקר. בלי להבין למה, הרגשתי שהמנגנון החשמלי הזה מחזק את רוחי.

זמר שאני אוהב, ששר מאופר לאור הירח, החליט לפני כמה שנים לנסות מזלו בלונדון. בארץ כבר היה מפורסם, ושם התחיל צעדיו כאלמוני. בראיון הוא מספר שהפעם הראשונה בה הבין את גודל ההימור שלקח הייתה לפני הופעה. הוא עמד מאחורי הקלעים והמתין. בארץ, כך מספר, אף פעם לא פתח דלתות. תמיד היו מי שלחצו על הידית, ופינו לו את הדרך. ושם, בכפור הלונדוני, גילה לראשונה את מנגנון הבריח החוצץ בין חדרים. הוא הפנים שעליו לפתוח את הדלת בעצמו. פתאום הבנתי מה עשיתי, הודה, והאמת שדי התלהבתי מזה.

לפעמים דלתות נפתחות מולינו לבד, אך לא ביד המקרה. זה שמינו הטוב, עבודתנו המאומצת, הניסיון וההשקעה, שדוחפים את השערים. אנחנו פוסעים דרכם לא כמלכים, אלא כאנשי עשייה מוכחת. מתקדמים בין קירות במסלולים שחצבנו בזיעה. ולפעמים, המשימה פשוטה בהרבה - הידית מונחת מול עינינו, הושט ידך וגע בה, ממתינה לאומץ ליבנו להידחף קדימה אל היעד הבא. ולפעמים, זה רק עניין של זמן. דלת שנפתחת בדיוק בעיתוי הנכון, אחרי שצברנו את הידע הנדרש, כשהגענו לצבר השנים המספק. כמו עולי מעלית, הדלת הנפתחת מסמנת שהגעת לקומה הנכונה, ואפשר לסיים את הטיפוס.

הבוקר נשקף נוף ירוק מהחלון, וריח ישן של גשם חדש נושב ממנו. אומרים שחלונות נפתחים כשדלתות נסגרות. אבל האמת היא, שברוב המקרים הכל יכול להיות פתוח. כשאנשים נחושים הם לא נבלמים במנעולים. כשהם חזקים הם יכולים לפרוץ שערים. כשהם חולמים, הם מעזים לחלוף דרך קירות.