למנגינת ליבי

יש מנגינה אחת של פסנתר, שמספרת טוב ממני את מה שיש לי להגיד. והיא פורקת ממני את המילים שאני לא יכול להוציא, ומקלפת את השכבות שנדבקו בעיקשות, ופורטת על הנימים החבויים ומטיילת בחללים שנותרו סגורים. מישהו אחר כתב את הצלילים שאני נוצר, ואני משמיע אותם שוב ושוב, בקול רם. מקווה שמישהו ישמע את הווידוי שמתנגן בידי אחר.

יש תמונה שמישהו אחר צילם, שמתארת את הרחוב שאני רוצה ללכת בו. בתקופה שהיא לא חורף ולא אביב, כשצללים פוגשים צבעים חוצים צורות בונים דמויות. והאנשים בתמונה שלמים ונינוחים, כאילו לא מבחינים במסגרת סביבם. ואינם רוצים להיות בשום מקום אחר, וטוב להם עם האנשים שסביבם, כשברקע נגינת הפסנתר שנותנת קול למחשבות שנסתתרו באישונים.

נועה כבר בת שנה וחצי עוד רגע והיא מחייכת הרבה. וכשיש מוזיקה היא שרה ורוקדת, וכשרעבה היא אוכלת ולפעמים היא מטיילת וצוחקת. והעולם של נועה לפניה והיא משחקת בו כרצונה, והוא נענה ומציית ולא יעז לאכזב אותה. ולמרות שעוד לא מדברת, היא אומרת לי כל כך הרבה. ולמרות שעוד לא מכירה אותי, היא עוזרת לי להכיר את עצמי. כמה אושר מסתתר בפשטות החיים, בחדוות החיים המשלימים עם פגעי הזמן, בלאהוב את השמש ולהכיר בכוחה המרפא.

החיוך המהפנט של ילדה פורט כמו נגינת פסנתר, ממסגר כמו תמונה נשכחת. ממלא כוסות עד למחציתן ומפסיק. היתר יתמלא לבד, וירפא. זה ייקח קצת זמן, אבל יגיע. יגיח בהפתעה. יוכיח שהיה כדאי.