אמצע יום, אישה באמצע החיים עוצרת באמצע הדרך. מולי. לשניות ספורות. מניחה יד על הקיר, עוצמת עיניה, ומתנשמת. אולי הסתחררה או התעייפה. מהיום העמוס, מהשבוע הקשה, מהחום, מהחיים.
היא חולפת ולפתע מבחינה בי מסתכל. משחררת חיוך נבוך. קיוותה שאיש לא יבחין. אני מחייך בחזרה. לא בטוח למה.
אנחנו ממשיכים לדרכינו אבל המבט המבוייש שלה נשאר אצלי. עכשיו אני נבוך. חבל שלא הסתובבתי. שלא עצרתי אותה ואמרתי בפשטות: רגע. תני לי לתת לך חיבוק. אני מבין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה