טקס

- ואיך אצלכם השנה?

- אתה יודע...

- מה? כרגיל?

- מה פתאום כרגיל..

- נו? אז איך?

- עזוב. לא רוצה להתחיל..

- נו?

- טוב בסדר. תראה, השנה זה יהיה מושקע במיוחד. אבל ממש. האמת שאנחנו עובדים על זה כבר חודשים. במאי רציני, מחו"ל. עשה כמה דברים רציניים שם. אבל שום דבר בסדר גודל הזה. זה באמת יהיה משהו אחר. אנחנו נתחיל בהקראה של השמות יחד עם מופע תאורה. כל שם ייקרא ממקום אחר בעולם וישודר חי לאולם. אחר כך ייכנסו נציגי המשפחות. בשביל זה עושים את זה במקום פתוח. הם כאילו מגיעים מלמעלה, מבין? אחר כך השירים. הכל לייב, להקה. וטקסטים, מיוחדים לערב הזה. שיר של האמהות שלא חיבקו, ריקוד של הילדים שלא זכו להכיר. אנשים שלא ממש מוכרים או מכירים כתבו, אבל כתבו טוב. אחד קצת הגזים אז בסוף העפנו אותנו. והקהל יקבל משקפיים כאלה ויוכל לראות את רגע הנפילה. או לבחור סוף אחר, למרות שזה די דופק את הקונספט. אבל זה בסדר אנחנו גמישים. אחר כך יבוא דבר המשפחות ודבר הנופלים ודבר המפרסם, מופע וירטואלי קצר של לפידים וזהו. יוצאים להפסקה בשביל שלב ההצבעה. חוזרים לרגעי הכרעה מותחים ובסוף שוב הקטע שניצח. כל הסיפור שלוש שעות, לא יותר.

- אלוהים...

- חשבנו על זה, בקטע שכאילו מגיע ולא מרחם, אבל בסוף ויתרנו. צריך לשמור משהו לפעם הבאה...

- שמע, זה פשוט...

- מרגש. אני יודע. מרגש מאוד. אבל ככה זה אצלינו. זה המקצוע.