"ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו" // אלתרמן
כל מבוקשי היה להניח את האוטו, ולו למספר שעות. הם עמדו שם והמתינו לחברם. פתחתי חלון וביקשתי, וסירבו. בחרתי להשתמש בקלף שטרם העזתי לשלוף: תראו. אני חייל. במדים. השעה אחת וחצי בלילה. אני תכף קם וחוזר לצבא. גר ממול ואין חנייה. אתם רק ממתינים. תוכלו לתת? "זה לא רלוונטי", השיבו וסגרו את החלון.
המשכתי לנסוע וחשבתי על הפעם ההיא שרכב עקף אותי בפראות, רק כדי לחשוף בפניי את המדבקה על הפגוש: שמרו על החיילים!
וחשבתי גם על האחות של ההוא שהקפיץ מאות אנשי בטחון על הרגליים. היא כועסת. בגללו היא לא תעשה גבות. היא תהרוג אותו. בנשיקות.
ועל הפעם שנכנסתי לבית הקפה במדים וזכיתי למבטים. ולא אהדה היא שנסתתרה בתוכם.
בשעת לילה מאוחרת אני מתעורר. מהטלפון. עוד עדכון ועוד החלטה. מבט חטוף לשעון מלמד שתכף קמים. כך כבר שעות שהפכו ימים שהפכו שנים.
אי שם ישנים אחרים שנת ישרים. חלקם מצאו חנייה, חלקם עודם מחפשים. ואני אין בי כעס או קנאה בהם. זוהי לא חובה לקבל שיחה באמצע הלילה. אין עול בשיטוטי הדרכים. זו משימה שעל כתפי מישהו יש להניח. עכשיו זה חונה אצלי. חניה טובה, כחול לבן, ממש מול הבית. ביום ובלילה. בהמולת מלאכות של עיר, בדממה חרישית של אנשי סוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה