פעם, בקורס עיתונאות, אני זוכר שהמרצה שאל שאלה. "למה צריך לשלוח צלם לכל מסיבת עיתונאים שמקיים ראש הממשלה. הרי המערכות עמוסות בתמונותיו, והכתבים מצטטים דבריו במדוייק. מדוע להטריח צלם בכל פעם מחדש?". שקט נפל על הכיתה, מפנה מקום למחשבות שלא הבשילו למילים. "אני אגיד לכם למה", המרצה פיזר בעצמו את המסתורין. "הצלמים נשלחים בשביל הסיכוי הקלוש, נמוך ככל שיהיה, שראש הממשלה יעשה תנועה נדירה, יפנה מבט חריג, או ייצור איזו הזדמנות צילום שלא תחזור על עצמה. רק בשביל הסיכוי הקלוש והנדיר זה כדאי ומשתלם. זו האמת".
ואני מקווה שפעם, מרצה בקורס אחר, ישאל את הכיתה למה בכלל אנשים קמים בבוקר. כי הרי הבית אותו הבית והעבודה קבועה ויציבה להחריד. מזג האוויר מתחלף בסדר נתון ואפילו המוזיקה משתכפלת לאיטה. אז מדוע בכלל לטרוח? והפעם, את השתיקה הרועמת הזו יקטע ילד קטן בסוף החדר שיעמוד ויענה בבטחון. בשביל הסיכוי הקטן שבקטנים, האפשרות הקלושה, שנתקל במקרה במשהו יפה באמת. נוף שהצטייר לרגע בצבעים אמיצים לנגד עינינו. ידיים מושטות בחדוות תום. חיוך, כל כך יפה ופשוט, שנברא בשבילנו ומקים בנו ניצוץ של סיכוי. בשביל הסיכוי הקלוש הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה