כשאיש אדמה מביט בשמיים, לפעמים זה בציפייה. שייפתחו שעריהם ברגע אחד וימלאו אותנו ממטרים של אושר. שיציפו בנו רגשות נעולים, יעוררו מאגרים נעולים. ירטיבו את יובש היצירה. יזרימו קצת אוויר, יצננו את הלהט הזה. לאט לאט, בטפטוף חרישי ומדוד, בלחישה חורפית.
כשאיש אדמה מביט בשמיים לפעמים זה בכעס. על שנשכח והוסתר תחת מסך העננות, כשהוא כואב ובודד. ועתה ממתין הוא לגמול ההולם שירטיב קצת את גאוותו המחוספסת ויאפשר לה לחלץ אותו כסולם ממערת מועקתו האפלה.
כשאיש אדמה מביט בשמיים, תמיד זה בגעגועים. גם אם אין לו בכלל למה להתגעגע. הכמיהה לניחוח גשם ראשון מחיה בנו משהו שלפעמים נדמה שנמוג. התחדשות מתוך אין, התעברות בתולית. אם יכול היה, וודאי היה לוחש לנו הגשם: מהאדמה הבוצית הזו אפשר רק לצמוח.. השמיים האלה עוד יבשרו טובות.
ובינתיים, איש אדמה עוד מביט לשמיים. שותק בזעקתו. יחף בנעליו. תלוי בין שמיים לארץ, אך בעצם רק בעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה