טרגדית הבריאה בארבעה פרקים

(א) הגשמה עצמית
שאיפתו של האדם, משחר נעוריו ועד אחרון ימי בגרותו היא הגשמה עצמית. חתירתו המזוקקת והנצחית, הבלתי נדלית, לתחושת מיצוי שלמה, שיא מקצועי ורגשי, קתרזיס של רוח ואש. לא ירפה לעולם מאחיזתו התמימה בחלום להגשים, בחזון לממש. וכל עוד חש כי עודנו בדרך לעולם לא יפסיק תסכולו המנקר, ייאושו המנכר.

(ב) הגדרה אלוהית
אין מושא שלמות גדול בתרבות האנושית מהאל. מקור כמיהות ותפילות נואשות. שבדמותו נוצרנו בראשית, טרם הקלקול והאכזבה. ואל דמותו נחתור לשוב, כמתוך תיקון ותשובה, ניקוי הלב וטיהור הנפש. פנים רבות לו והגדרות אינספור נקשרו בין כתריו. ומעל כולן מרחפת קביעתו של שפינוזה כי האל הינו סיבת עצמו.

(ג) סיבת עצמו

כי מה בעצם מנסה לשכנע בנו סיבת עצמו אם לא את ראשית הצירים התבונית והקיומית. אלוהים הוא דגם ראשוני ויחיד, תבנית ששלמותה אינה מאפשרת שעתוק ושכפול. איש לא נתן בו השראה. אף אחד לא פיסל בו צורות מוכרות. כל פסוקיו חדשניים, כל דעותיו מקוריות. דווקא משום כך הוא יוצר. בגיו זכות שמיימית זו הוא בורא. זהו גרעין מהותו הפלאית, הצדקת שלמותו.

(ד) טרגדיית הבריאה

ואילו אנו, יצירי אדמה גשמיים, לעולם לא יהיה מקור וייחוד בחיינו. רק שכפול תרבותי דהוי ושחוק. נוצרנו ולכן לא נמציא. נבראנו ולכן לא נברא. לעד נביט לשמיים ריקים ונחפש בהם אחר שלמות בלתי מושגת, נשגבות חסרה וכואבת. השעתוק הוביל לשיתוק, לרדידות הבלים רופסת.

משך אלפי בשנים ניסינו לרכך את הטרגדיה. רצחנו את הטבע בניסיון להפיח מודרנה, אך בני האדם שבו אל השמש. ניסינו לרצוח את אלוהים אך קמו בנו תחליפים. ויש בינינו המנסים לרצוח עצמם בשאיפה להיברא מחדש, מושלמים ומשוחררים. כמו ישו, כמו המשיח. אך אמיצים אלה לא זכו להיווכח בתוצאות מזימתם. מזבח ההקרבה המדמם נותר יתום וכוזב.

(ה)

ורק חלום אחד טרם נגוז. חלומו של אדם לברוא עצמו מחדש מבלי להמית עצמו במורד הדרך. להעביר עצמו מבחירה במסעות ייסורים של לידה, להתייצב בקצה קצהו של צוק הקיום ולהביט בבטחה אל התהום הנפרסת מטה. ושם, מיטלטל בין שמיים וארץ, להעניק לעצמך שם חדש, מהות חדשה. לחלץ עצמך במלקחי מנתח מן הרחם הנתון אל אוויר פסגות חדש. ליילד בך תקווה חדשה, שלמות נבראת. לנצח את המבוי הסתום ולסלול אפיק חדש. לכתוב פרק חדש בסיפור שסופו ידוע מראש.