זו עת של אחדות מפלגת, זועקים ההמונים הבודדים. תקופה רגעית שתנציח לעד את מורשתנו הנשכחת. עת לנקום ולסלוח. להישאר, ולברוח. שלום, מלחמה. התגעגענו לבכות לך.
זהו השקט הכי רועש שהיה כאן. זה רגע פרטי ואישי שאני חייב לשתף. זו התפכחות גשמית שמוכיחה את רוחניות האל. זו טעות שמוכיחה שצדקנו. זו בדיחה מעוררת דמעות. זה סיפור קטוע סוף, גם התחלה אין בו. רק מילים מסודרות בערבוביה. שחוסר פשרן הוא המהות היחידה. מישהו החליט להציב כאן פנס כבוי, שלא נבחין שאנו בחושך.
אבל היום, לרגעים ספורים, אני מעדיף לבהות במוסכמות. להתמכר לרדידותן, להתמסר לריקנותן. להסכים עם הכלום. לאמץ את האין. יש בזה רוגע מלחיץ כזה, מנוחה מעוררת. נחמה טורדת. בדיוק מה שנדרש ביום הפכפך שכזה. להנות משיזוף קרני שמש נטול דאגות, ולספוג דרכן עקצוצים של אשמה מיותרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה