המילים הפוגעות שהוטחו כבר זלגו מזמן ממשטח הזמן, כשעונים שנמתחו אל הרצפה. גם הבגידות כבר נסלחו, ונתפוגגו כלא היו. האכזבות התעופפו כציפורים, אולי מעבר לים. הכאבים נמוגו. השריטות התאחו. ההאשמות לא יידונו עוד בבית הדין. התיק נסגר, מחוסר עניין כללי. החללים שנפערו בסדקי המשפטים שלא נאמרו, נתמלאו בתחליפים. אפילו החיבוק שלא ניתן, זכה לחנינה.
רק הנופים. שעליהם דיברתם. שאודותיהם כתבתם. שאת דיוקנם ציירתם. שבין שביליהם טיילתם. הם היו ונותרו כחריצי מתכת חלודה שסרקה בבשרנו הגלמוד והותירו בנו צלקות עד של בזבוז. רק בגין הנופים חייבים אתם. על שהפחתם בנו קנאת מסעות בלתי ממומשת, כמיהת חירות נצורה באזיקים כובלים.
ואין מחילה. אין מחילה תת קרקעית עמוקה, מבודדת ואפלה בה נוכל להסתיר נפשנו, להגן עליה מרשרוש מעוף כנפיכם. הרשרוש העז שהפליא בנו מחשבות כפירה ארורות. שזרע בנו תוגת נדודים. שהחמיץ בפינו טעם אובדן. שהטיל בליבנו ספק כי פועם הוא לחינם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה