ברכבת
הזו הקפידו כי כל קרון יאכלס קבוצות דומות, כדי להקל על הנסיעה והנשיאה. בקרון הראשון
הורשו להתמקמם הבטוחים בעצמם. תריסיהם היו מוגפים כל העת, הן לא נוצר צורך להביט בנופים
החולפים. הספסלים היו מעטים, שכן הרוב עמדו במקומם. ומעט עמודים תאם לרצונם של הנוסעים
לאחוז בעצמם, בחוזקה.
הקרון
האחרון שמור היה לביישנים. לא בכדי הונחו להתיישב באחרוני התאים. היה זה לבקשתם. העדיפו
שלא לחלוף על פני האחרים, להיוותר במחשכים. רצו לבלות במסעם כסרחים עודפים, בלתי מורגשים.
לעיתים קרובות, פספס הכרטיסן את התאים האחרונים, וגם המיזוג כבר לא הורגש בשורות התחתונות.
אך איש לא התלונן ולא פצע פיו. הרי לא משנה להם, לביישנים, כיצד עובר המסע. כל עוד
עובר הוא, כל עוד הזמן חולף.
וכך
סודרו התאים בין העסוקים לטרחנים, בין הנחושים והיהירים, קרון לאדישים, קרון לחוששים,
קרון נמוך לנטולי האופק, קרון כהה לרואי השחורות, קרון מחומם לקפואים בדעתם, וחצי קרון
למסתפקים במועט.
רק
שלט קטן ודהוי בכניסה בישר את חוקי הרכבת: נא לא לשאול שאלות. הנוסעים כולם ידעו את
מקורו. פעם, על פי האגדה, היו כאן כאלה שהעזו לשאול ולתהות. הם מצאו עצמם יורדים מן
הפסים. זהו לקח שיש ללמוד.
...וחבל.
כי רק אם היו שואלים היו יודעים. שהרכבת הזו - לא תגיע לעולם ליעדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה