יום ראשון, 10 ביוני 2012

רק מרפסות נוסכות בי

במקום בו אכזבו זרים וחברים, באזורים נחבאים של הלב, במקומם של קרובים שהפכו רחוקים. כתחליף להבטחה שהופרה, שקר שהוטח, קשר שהותך, או נשכח. לא כמו הנוטשים והרמאים, לא כמו הרשעים והמתחזים. בניגוד גמור למזג אוויר הפכפך, לממטרים מתישים, לעייפות פוצעת.

רק מרפסות נוסכות בי תקווה. שניתן יהיה להשקיף אל השדרה בבהירות, ולקחת ממנה מלוא השאיפה הפנימה. שאפשר יהיה לפתוח את הבית לרחוב, ולמזג בהקפדה את שני חלקי השלם. שאפשר יהיה לשבת בכל העונות עם ספר או בלי, להביט בשמיים ולהיות מוגנים משוכניהם. להיות נישאים מהחולפים, אך גם נפעמים מהילתם וסגנונם. שתהיינה בבואה הולמת למה שאנו רוצים להיות. שיהיה בהן מרחב מבודד לביחד. שתהיינה נוחות במידה. שיהיו בהם פעמוני קיר ותאורה הולמת. שיראו מן את הים. שיראו אותן מהחוף. שתהיינה גבוהות, אך לא מדי. שתהיינה בטוחות, אך פתוחות. שלוות אך מעניינות. מרווחות אך מגוננות. ושקופות, שקופות לחלוטין. שיראו דרכן את כל דיירי הבית, והם את עצמם, בהשתקפות של הרחוב, בהשתאות של העוברים ושבים.

רק מרפסות נוסכות בי תקווה. רק אליהן נישאות עיניי בשקיקה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה