"אי אפשר לרצות את כולם", אמרו נציגי הקואליציה. ואחר כך פלטו שאיפה כבדה, ששחררה את המועקה המצטברת שהתנפחה להם בחללי הריאות בשבועות האחרונים. וכאילו שחררה הודאה פשוטה זו את מכאובי מצפונם ואת צביטות ליבם ואת שאיפות אמונתם. והבינו כי הצלחה נעימה היא, אך כשלון נפוץ יותר. וכי יש אזורים ותרחישים במגרש הפוליטי החשובים יותר מהצלחה ויציבות, הנחוצים יותר מנצחון. שמתחת לאינטרסים ולסיכומים ולחוזים ולברירות ולבריחות ולפשרות יש דרך, ורוח ועמדה. והיא יציבה ובלתי מתפשרת. והיא אחת. ולכן אי אפשר, פשוט אי אפשר, לרצות את כולם.
"אי אפשר לרצות את כולם", אמרה האם והביטה ממושכות בתמונות ילדיה שהיו ממוסגרות על מראה גדולה שהוצבה לתפארת בחדר השינה שלה. גידלתי ורוממתי וחינכתי והשקעתי. ריפאתי מחלות וחיבקתי בכל עונות השנה. אך גדלו ובגרו ועכשיו מושכים הם לכיוונים שונים. ואני, אחת אני, ומבקשת לתת משל עצמי למענם, ומעט משל עצמי גם לעצמי. וגם אני בגרתי וגם אני רוצה עוד לטעום מן החיים. והמשפחה כבר התרחבה, והחלומות עוד לא יבשו, וגם לא הדמעות. והכעס שב ומופיע, ואיתו אכזבות ומריבות, ושדיםמן העבר צצים ממגירות סגורות ומרתיעים מלגעת. ורוצה אני לפעמים לחזור למה שהיה פעם, לפשטות של הגיל ההוא, לליטוף ראש, להכנת כריך ואריזת מחברות. שעוד היה מותר להחזיק ידיים ולקבל נשיקה. אבל הזמנים חלפו ועכשיו הכל מסובך יותר, שורט ומטלטל וכואב ופצוע. והידיים, קצרות מלהכיל וללטף. אי אפשר לרצות את כולם.
ענני סופה אחרונים חלפו עם הרוח וחשפו בפניו מעשה ידיו. נשען הבורא לאחור וחכך ידיו בסיפוק מהול תהיה. לא הכל מושלם בתמונה הנפרשת לפניי. הטורפים חידדו שניהם. הרשעים הפכו מתוחכמים יותר. האדם נלחם בטבע, וטבעו משלחו להילחם באדם. אין מספיק גשמי ברכה. אין מנוחה לעמל. צדק לא ישרור לעד. שנאת חינם עולה ביוקר. אין חוקים במלחמה, אך יש חוקים לאהבה. והתקווה, גם היא כבר פוחתת. "אך ניחא", מהרהר לעצמו וחוזר לנמנום עולמים על ערסל מול השמש. "אי אפשר לרצות את כולם".
אז אומרים, מה אכפת לי בעצם. אני הרי לא באמת צריך אותם כדי להיות מרוצה. זה מתחיל מבפנים, הם אומרים - וצודקים. רק קצת להרפות, לתת הזדמנות, להשלים. מה עוד אפשר לרצות, מה עוד אפשר. את עצמי, לא הרבה יותר. נתחיל בעצמי. אחרי זה כבר יבואו כולם. אם רק ירצו.
"אי אפשר לרצות את כולם", אמרה האם והביטה ממושכות בתמונות ילדיה שהיו ממוסגרות על מראה גדולה שהוצבה לתפארת בחדר השינה שלה. גידלתי ורוממתי וחינכתי והשקעתי. ריפאתי מחלות וחיבקתי בכל עונות השנה. אך גדלו ובגרו ועכשיו מושכים הם לכיוונים שונים. ואני, אחת אני, ומבקשת לתת משל עצמי למענם, ומעט משל עצמי גם לעצמי. וגם אני בגרתי וגם אני רוצה עוד לטעום מן החיים. והמשפחה כבר התרחבה, והחלומות עוד לא יבשו, וגם לא הדמעות. והכעס שב ומופיע, ואיתו אכזבות ומריבות, ושדיםמן העבר צצים ממגירות סגורות ומרתיעים מלגעת. ורוצה אני לפעמים לחזור למה שהיה פעם, לפשטות של הגיל ההוא, לליטוף ראש, להכנת כריך ואריזת מחברות. שעוד היה מותר להחזיק ידיים ולקבל נשיקה. אבל הזמנים חלפו ועכשיו הכל מסובך יותר, שורט ומטלטל וכואב ופצוע. והידיים, קצרות מלהכיל וללטף. אי אפשר לרצות את כולם.
ענני סופה אחרונים חלפו עם הרוח וחשפו בפניו מעשה ידיו. נשען הבורא לאחור וחכך ידיו בסיפוק מהול תהיה. לא הכל מושלם בתמונה הנפרשת לפניי. הטורפים חידדו שניהם. הרשעים הפכו מתוחכמים יותר. האדם נלחם בטבע, וטבעו משלחו להילחם באדם. אין מספיק גשמי ברכה. אין מנוחה לעמל. צדק לא ישרור לעד. שנאת חינם עולה ביוקר. אין חוקים במלחמה, אך יש חוקים לאהבה. והתקווה, גם היא כבר פוחתת. "אך ניחא", מהרהר לעצמו וחוזר לנמנום עולמים על ערסל מול השמש. "אי אפשר לרצות את כולם".
אז אומרים, מה אכפת לי בעצם. אני הרי לא באמת צריך אותם כדי להיות מרוצה. זה מתחיל מבפנים, הם אומרים - וצודקים. רק קצת להרפות, לתת הזדמנות, להשלים. מה עוד אפשר לרצות, מה עוד אפשר. את עצמי, לא הרבה יותר. נתחיל בעצמי. אחרי זה כבר יבואו כולם. אם רק ירצו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה