מועצת הגשם

כשריח צריבת הבשר נמהל בספיגת הזיעה, ומטפס האדם על גבי המעלות המטפסות, נדמה כי אין תקווה צוננת באופק מהביל. והימים ימי שרב, ובצורת פוצעת נשימה, והחום פורץ סכרים של היגיון. נחילי אדם שוצפים רחובות, תרים אחר מים וצל. רק לטבול אצבעות במרחבים צוננים, ולו לרגע, לקרר להט יום. וברגעים הנוטפים נחלשת אמונתנו בחילופי העונות, וגובר החשש כי נגזר גורלינו להינמס. ומי יבטיחנו כי נשוב לשדות פורחים באפור ולפריצת נחלים גועשים בזרימתם, שאפשר ונמוגו בזכרונות אין-שוב.

ולתומי אני חושד כי מדובר במזימה של בוראים. ומדמיין איך ישבו מועצות ממטרים לפגישות ארוכות והמציאו פרקי גיהנום בין חודשי השנה. וחשבו בוודאי כי יהיה זה ניסוי מחשל לנשמות יגעות, שיוכיחו צדקת חייהם ביזע גובר. ובבסיס המצאתם הנכלולית שאיפה סמויה להנביט מתוך האגלים המתרבים על המצח געגועי נאמנות לסופות. בכל ניגוב תתהדק הכמיהה לשוב אל הגשם, להשתלהב בין הטיפות, לספוג ריחותיו לתוכינו.

הוא שברא את החמסין, יצר את הגשם. טיפות הזיעה שהתאדו לאוויר ישובו אלינו בחורף. אמירה שכזו אין טבעה באמונה רוחנית במועצת שמיים. מקורה באמונה ברוח האדם. שזקוק לניצוץ ריח הגשם הראשון כדי להלך בין חודשי הקיץ, ותלוי בתנועת גלי ים לוהטים עת נאפד במעילים כבדים. שזוכר הוא כי יש תנועה מסביבו, ומעליו, ובתוכו. וכי תמיד יש עוד למה לחכות, וכדאי להמתין. שאחרת הכל נעצר כמו שעון מקולקל, מסוכסך עם הזמן. ואנחנו הרי ממשיכים וזורמים וגדלים בכל רגע. אנחנו הרי לא קופאים. לפחות לא בחודשים הקרובים.