השאיפות החזקות ביותר נשמרו למים העמוקים. רק בשיעורים האחרונים של ילדותינו העזנו לנסות. מבחן חשוף ליכולת לצוף במעמקים, להתקדם בכוח הזרועות והרצון. להשתלב כמו דג ליד האחרים, לתת תנופה נגד הזרמים ולהמשיך הלאה. להתגבר על חרדת המחשכים הצלולים. ובצאתנו משם ידענו כי צליחת הבריכה היא הוכחה חשובה לכניעות האתגר בפני הרוח. ונסתלקה אימת המעמקים מעינינו הצעירות.
אך היום, כמו נתהפכו היוצרות וצידי הבריכה גם יחד. במעמקים אני מיטיב לשחות, כמו דג, כמו כולם. אלו הם הרדודים הנוטעים בי אימה, שוזרים בי חשש בל יירפא. במי האפסיים חרד אני לטבוע, נטול כושר ציפה, נעדר תנופה. אין בכוחי עוד לצלול ולהסתתר תחת להט השמש הצורבת הזו. רגליי פוצעות הקרקעית ואני נשאב אליה תשוש.
צחוק הגורל הוא כי דווקא המים הרדודים הם שמקשים כל כך, חונקים את נשימתך. אולי שכחו ללמד את הכלל הראשון של שיעור השחייה. אין להסתפק בהצטיינות נחושה בגבהים הנמוכים. לעיתים זו היכולת לנשום בטבעיות מעל פני הקרקע הנחוצה לך כדי לשרוד. גם במים רדודים, שהזלזול בהם עלול להוביל לטביעתך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה