המולת אנשים בבית קפה בסתיו תל אביבי. בכל שולחן סיפור משלו, קונצרט של חלקי משפטים וחוויות משבוע חולף. המתבונן מן הצד רשאי לבחור לאן להתחבר, למי להצטרף בחשאי מן הצד, כמשקיף אלמוני על סעודה משפחתית של אחר.
העין נבלמת פתע ונעצרת על אורח זר. מטבע שחוק שוכב על גבו תחת אחד השולחנות השוקקים. איש אינו מבחין בו, הוא אינו חסר לאף אחד. אין לו כיס לשוב אליו, ערכו מוטל בספק. הוא נסתר מעיני האחרים, משקיף על סיפוריהם מלמטה, אפוף רגשי נחיתות השמורים לחפץ שאינו שייך. בנסיבות אחרות, כך נדמה, יכול היה לתת בדיוק את הערך המוסף הנדרש להשלמת עסקה גדולה, או רכישה נחוצה. אך הבוקר הנסיבות אינן לטובתו והוא פשוט שוכב שם, אלמוני ונאלם, נעדר המטבע לשון, נוצר קנאה ואדישות בקשיחות תבניתו. טעם מתכתי צרוב בשתיקתו. כבר ויתר על תשומת הלב. התמכר לאלמוניותו ההירואית. התמקם בנוחות בהיעדר חשיבותו בהיכל הסיפורים הזה, נכון לעצום עיניו על הרצפה הצוננת רוויית כתמי האחרים. אינו זקוק עוד לרחמים. מרופד לו בכלום הזה.
שאלות מטרידות פועמות וגוברות. מה אם יכלו המטבעות לחשוב? לדבר? האם גם הוא מביט עליי בהסתר הבוקר? האם זהות מחשבותנו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה