הן משכימות יחד, כרוכות זו בזו עם אור ראשון.
ומטפסות יחד ממעמקי נפשי דרך הריאות.
עד כובשות הן עמדה אחורית בפרברי מחשבתי. בעורף הרוח.
הן חוות את יומי יחד, מלוות בחירותיי. מסתתרות מהמולת השגרה ומהבלי העכשיו.
ממתינות לתורן לפרוץ מן המחשכים.
זו הבושה, אמא.
הבושה שפוצעת.
שהוטבעה בגופי בימי האדם הראשון, שהיה נבוך במערומיו. שגורש מגן העדן.
והיא עודנה אורבת בלילות קרים לילדים המפחדים מן החושך.
אך איני לבד, אמא. בליבי לחישה.
והיא זועקת משפט יחיד הנמזג באזניי ברוך אמהי.
"אתה יותר מבשר ודם, אדם. יותר מבשר ודם".
ואני בינהן. מאמין.
ירושלים, דצמבר 2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה