חבר יקר, הבט על התור הארוך המתעגל כזחילת נחש מול פתח ביתך. מורכבות חוליותיו מרבים שבאו לבקש סליחתך.
ראשונים התייצבו חבריך לעבודה. שחיבתם כלפיך העבירה אותם מנימוסם, מרחשי הכבוד הבסיסיים. פגעו ללא כוונה בקודים האנושיים ביותר שבין אדם לעמיתו, ביסודות האמון. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.
מיד אחריהם ממתינים בעיניים כבויות ומבט מושפל חבריך. חלקם באו ממרחקים, מתקופות אחרות. לא ידעו מה לעשות עם דאגתם. ידיהם המושטות שפנו לחבק פצעו והכאיבו. נוף ילדותם היה חסר את הצבעים הרגישים שהיה בהם כדי לפקוח עיניים ולב. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.
ובקצה התור משפחתך. שותקת. מחשבת מסלול מחדש. מהרהרת שוב במה שחשוב. מצטערת. רצו להתקרב ובמקום זאת הרחיקו. ביקשו לחבק והבריחו.
ואני, אי שם בתוך התור, מגיח רק לרגע הצידה בסקרנות לבחון את אורכו. ומציץ לגלות מי בראשו, מול פתח ליבך. ומוצא שם אותך. מחפש מחילה. רצית להתקרב ובמקום זאת התרחקת. ביקשת לחבק וברחת.
יש הרבה אנשים ממתינים בחוץ. צא לקראתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה