הוא קם טרוד משינה טרופה נוספת. כבר שנים שאינו מצליח להירדם כמו שצריך. אלוהים אדירים, קרא לעצמו בגוף שלישי, בהתנשאות הנסלחת רק לו. גם כשהגעתי לרקיע השביעי אני עדיין מודאג ומתוסכל כל כך.
מבלי לגלות רחמים עזים מדי כלפי עצמו הלך להציץ פעם נוספת על הילדים. כמו תמיד, נדודי השינה החלו כשהגיעו לעולם. תמיד כשכבר חשב שהצליח, התעורר לקול בכי או איתותים על מצוקת נשימה. להיות אב מרובה ילדים זה לא פשוט, הסכים עם עצמו, והחליט לעשות מעשה.
כשהגיע למטה שאל מיד: מה קרה? והאדם התבייש, וחשב, והשיב בלחישה. מתגעגע. אבל את כל העולם הרי בראתי סביבו, ולמי בכלל יוכל לרכוש געגועים.
לעצמי, השיב האדם. לעצמי.
ובהישמע המילים פרש האב את כנפיו ושב לכסאו השמיימי. זה לא המקום שיצרתי. זה לא הגורל שביקשתי לברוא עבור בניי. ואפיקי מבוכתו הזרימו דמעות בעיניו הנצחיות. ומבול של געגועים פשט בארץ.
..והבורא, עצם עיניו באיטיות רכה ונרדם לבסוף. כמשלים עם תוגת יציריו. כמפנים את העוול הנורא שהביאו על עצמם. איך בערנותו נרדם בעיניים פקוחות. זנח ילדיו בגעגועיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה