פסגה אפלה

בערפל הסמיך הזה, הצמרירי והטובעני, אתה נשאב לתוך תמיסת העננות האפרפרה הזו, שמחקה את הנוף בכתמי מברשת עבים. על הגבעה הזו, שביום טוב אפשר לראות ממנה את תפארת הנוף, אתה ספוג באפלה חורפית, מטושטש בערפול חושים ומסוחרר תחת הטיפות המתפזרות באקראיות. הנשימה כבדה אך טהורה, ואתה נישא עימה מעלה, צף על שברי ענן לתוך עין הסערה, מתנתק מן הקרקע הבוצית, נכנע למאווייך ומגיש גופך השלו לחסדי רקיע כהה. בעמק שמתחת נשמעים קולות רחוקים, דהויים, של מים וזרימה וחיים. הרוחות מכות בך, מטיחות שריקות כמוסות ממרחקים,דוחקות בך לנוע, להתחמם. הטבע כולו בוהק ושוקק סביבך על פסגת ההר הזו, מצליח להשכיח בך הכל זולתו, מכשף אותך בזוהר הילתו, בכיסופי עבים השטים לאיטם בעיסה מוקצפת. ואתה נשאב, לתוך הריק המסחרר הזה, לתוך הצינה הלוהטת, המשכרת. אתה משליך ריקנותך למול ההמון הפלאי הזה, מתגמד כאפר הפזור ונידף נוכח עוצמת פאר הבריאה.

ורגע לפני שמתפזרת הסערה בסחרורה הנמשך, פורצת פנימה, משתוללת, ומוחקת עוד כמה מילים. אינה מניחה למילות סיכום, מסקנות ולקח להשלים את הטקסט. משלחת אמירות גדולות על החיים מתחתית השורות. מותירה רק את הדהוד הרוח, את זרימת המים, את ריקנות הערפל. אותך לבדך מתמוסס בתוך כל זה. את השקט המזכך הניתך בך כאש.