כאילו עשויה היא מקשה אחת של קרח, אך שלבים חולפים בה. לעיתים סוערת ומסחררת ולעיתים דומעת ממטרים. לפרקים מציפה שטפונות ומשבשת את חיינו ולעיתים צובעת הכל לבן אצילי ואדיש. ואז מוצא עצמו האדם מול הנס השמיימי הזה וכמו העולם קופא גם הוא ומתנכר לקיומו ומצמית את הזמן ומתכסה שכבות הגנה שיכו בו להט חום ארעי משכר.
מתמזג מזגו של האדם במזג השמיים. נמזגים יחד לכוס אחת, שחצייה המלא נמוג בערפל וחציה הריק פוצע. ויש שמבקשים להרימה לחיים. ויש שהפוך.
ומפצירים בנו להעתיק עינינו הדואבות מן המשקעים ולשקוע בחלומות על סופה. על סופה של הסערה, של הדרך, של התקופה. סופה המתעתע, המסקרן המפתיע. זה המכשיל את חושיו החדים של הבלש המנוסה שהלך שולל לאורך הפרקים המותחים. שנדהם לבסוף לגלות.
כינס את כל החשודים בבקתה המושלגת וסקר אותם בחשדנות. תכנן בשיטתיות כיצד יאתר את האחראי לרצח, את עילת המוות. ובמקום זאת התמכר לחמימות הבקתה, לנוף המושלג הנצפה דרך חלונות משפחתיים. הניח את זכוכית המגדלת ופשט מעילו. מי האמין שכך יהיה סופה של התעלומה, חייך לראשונה בחייו. שיתחברו כך הרמזים ויחשפו את האחראי לחיים. שאין גופה כלל בסוף הפרשה הזו. שהתחלף החשד בשלווה.
עולות המחשבות בראש כאדים יוצאי הבלי פה מול זגוגית מוכתמת. בסופה צריך להיתלות, לא בתלאותיה. בתקוות הגאולה, ההשלמה. ועד אז נוסיף לחיות במתח. של סקרנות וציפייה. אימתי יפשירו הדרכים ויאפשרו לנו שוב לנוע. באילו צבעים יבחר הלבלוב שאחרי להפתיע אותנו בשובנו למחוזות האמונה שנקברו תחת הכפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה