בראשית ברא אלוהים את איתני הטבע. את שורש עניינם שתל בקרקע ואחר, פיזר ראשיהם ברקיע והנביט מזון מן האדמה והחייה בריאות מן האפר ושילח תקוות במורד הנהר, בתקווה שיגיעו אל הים הפתוח, ומשם ינדדו אל האופק ויצבעו אותו בקשת של אפשרויות.
אך מרד האדם באל וברא לעצמו איתני טבע אחרים. והם זוהרים מן השמש ובהירים מן האור ונועזים מעין הסערה ומהירים מן הרוח. והם נפילים בני אנוש המשרטטים מחדש את גבולות היקום ומגדירים מחדש את חוקיו. הם מרחיבים ביזע את שדה הראייה ומצמיחים בו פרחים חדשים. וגם במותם נותרים הם איתנים. כי הותירו חותם שגם האל נאמן לו. כי זכרונם חזק מן הטבע, מן הטבע לשכוח.
ואולי בכלל אי שם, בעיירה רחוקה ונידחת, יושב אדם ומחייך. והוא שומע מוזיקה טובה ושותה משהו טוב, ואוכל וישן ונאהב. ואולי בכלל גם הוא איתן טבע, בלי שאיש ישים לב. כי איתני טבע אמיתיים לא צריכים שילדים יצביעו עליהם ברחוב. זה בכלל בינם לבין אלוהים. זה היכולת שלהם לקחת את האיתנות שלהם כמובן מאיליו, בטבעיות. בקור הרוח השמור לאנשים חמים באמת. הצעדים הקטנים של רגלי הענקים. הפשטות של החכמים. הרגעים החולפים של האנשים הנצחיים. חיוכו של משורר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה