הסטה מילולית

המפקד הנכנס אל החדר ומבקש להתרשם מהאופן בו התנהל התהליך, ישמע בעיקר מילים טובות ותומכות. הביקורת תוצג בקצרה, במילים מדודות שתואמו מראש. המבקרים החריפים כלל לא יורשו לדבר. גם לא ישלחו הערותיהם מאוחר יותר. אין לכך מקום או צורך. הרי אין המפקד מבקש לשמוע את שאין להשמיע, ויסתפק לרוב בתמונה המאוזנת כולה בצד החיובי.

דומה הוא בכך לשר או למנהל, המשחקים כולם על במת התאטרון המשותפת, מפנים אוזן מבויימת אל קהל משבחים, מנהלים דיון ששורותיו נכתבו מבעוד מועד. כשאור יידלק רק מי שנחוץ יופיע לפני הקלעים. האחרים יוסיפו ללחוש במחשכים כי ניתן וצריך היה אחרת. וחלקם אף יציעו מהפכות של ממש, אך קולם לא יישמע כלל. מספרים שמדי פעם מגיחים הם בהפתעה, אך איש עוד לא חזה בכך, איש לא תיעד.

ובסוף, עת תצא הרכבת מהתחנה, לא תדע כי מסילתה נסללה על דרך כמעט ונתיב בערך, על מילים יפות ללא כיסוי, בין הרי עמימות מכוונת, בין שבילי ריקנות ורבאלית, בין עמקים שאין בהם עומק ולא נחמה. כי כל מילת אמת נוקבת שלא נאמרה מסיטה את המסילה חלקיק מילימטר הצידה. בחסרונן, לעולם לא תגיע הרכבת ליעדה. וכל הנוסעים יופתעו ויכעסו, יעלבו וירטנו. אך יגידו זאת במילים יפות, עדינות. כי איש לא אשם, בעצם. זה רק הרצון הבסיסי שלנו להיות בסדר, ממושמעים. שאיפתנו לא לברוח לקצוות, לשמור על הממוצע. כאילו שאפשר להסתפק בו. כאילו שמותר לנו.