אבל בינתיים נפריט נמלים

על דלת נוספת באחד הבניינים חרטו על הדלת: "תג מחיר". פה לא יגורו ערבים, לא ישכנו מחבלים. הבניין שלנו הוא ליהודים בלבד, שטח מוגדר לעם הנבחר. לא נסכים שילונו כאן אחרים. אויבנו המבקש לגור בקרבנו, בל יתפלא ואל יתלונן. כי בניין הארץ מצוותנו, על כל דירותיו. נפריח וננציח. נגן על כל שער ודלת, מלחמה זו מלחמה. ונכון שאלימות היא פסולה, וגזענות מקוללת, והתאכזרות לחפים מפשע אסורה ומסוכנת. ולא שערכים זה לא חשוב, אבל - אבל בינתיים נפריט נמלים. נשחרר סירות מכבליהן. נמתח מפרש.

ויש שגריר אחד שתיעד כל פרט וסיפר וגילה, ואפילו קצת הגזים, ובבית המשפט טען שאינו זוכר דבר. ואסיר שאיש לא ידע שנאסר, ואיש לא ידע שמת, ואיש אינו אשם. ויש נבחרים שבחרו לרמות. ואחרים שהטרידו ופגעו. ויש שהדליפו והכפישו, גנבו ונעלבו. ונכון שכל אלה מכתימים ומקוממים, אך הכתמים יוסרו במי המלח לכשיופרטו הנמלים. ושמש חדשה תפקוד את מעגן הספינות החגיגיות, עת צאתן אל הים. וגם אנו נהיה שם, נרגשים.

אומרים שזה טוב להפריט נמלים, ואני מאמין. וטוענים שאחרי שנסיים, תהיה כאן מהפיכה של ממש, והים יעלה על גדותיו מעושר תיירות, רווחה כלכלית, שפע של סחורה. ואני, מעוניין בכל אלה, ומפציר בהם - אל תשתהו, מהרו והפריטו. רק מחשבה נקמנית ועמומה אופפת מחשבותיי: מה יועילו ספינות חופשיות לריקנות נתיבי הדרך, מה תועיל הגבהת גלים ברוח חמה כל עוד מתבוססים אנו במי אפסיים. מתי תגונה השנאה והאיבה באותו להט המרקד סביב נאומי ההפרטה. 

מתי תפציע שיירת מלחי שם-מיים, עטויי לבן, ותראה בנו ראויים באמת להיות חופשיים. כאלה שאינם מהססים להפריט, אך גם עוסקים לפעמים באומץ במה שמחבר אותנו יחד.