איש יוצא מביתו השכם, טרם זורחת השמש, ושב מאוחר, אחרי ששקעה. אז בעצם, פטר אותה מתפקידה, ואולי מילא את מקומה ליום אחד, ואפשר שלשבוע, ובעצם לתמיד. וחשב עצמו כנראה לשמש, אם לקח עצמו כה ברצינות. כי נעלם לפעמים תחת עננים, והסתגר ברדת גשם. וחש לפעמים כאילו עלייתו וירידתו מותירה אותו במקומו. ואחרים, שסבבו סביב עצמם, טוב לפחות היה להם משהו להסתובב סביבו. ובכלל, אם יצא מהחושך ושב בעלטה, מיותר שפקח עיניים בדרכו. ומוטב היה, מטעמי חסכון, כי היה מהלך בעיניים עצומות לאורך השביל. שוכח לרגע שהוא השמש, ומטייל כעיוור באפלתו. ובעצם, אם השקיע מאור חייו בעבודתו, הרי ממילא סתום-עיניים הוא. ובעצם, כלל לא משנה אם יפקח מבטו לנופי משרד. ואחרי הכל, עוד צעיר וחרוץ הוא שכך מתרומם מדי בוקר אל שמיים קפוצים, מקמץ במחשבות ובשינה. ובעצם מסור הוא, גם כשלפעמים שכח למה. ונחושות ידיו, אך ריקות תכלית. ונעוץ לפעמים מבטו בחלל, ולפעמים הוא בפנים, ובעצם כבר לא משנה.
איש יוצא מביתו השכם, טרם זורחת השמש, ושב מאוחר אחרי ששקעה. והיא, עצובה שטרם זרח, וחוששת משקיעתו. ורוצה להאיר לו, ואינה יכולה. כי פטר אותה מתפקידה, וחשב כי מילא מקומה. והיא, מה כבר הציעה. לתת בו חום, וסיבה. להציפו אמת. להשכימו באור, גם אם באיחור. לצרוב עורו בסימנים דקים של חיים. לסייע לו לקלף קליפות כזב מעל טבעו השלם.
איש יוצא מביתו השכם, טרם זורחת השמש, ושב מאוחר אחרי ששקעה. והיא, עצובה שטרם זרח, וחוששת משקיעתו. ורוצה להאיר לו, ואינה יכולה. כי פטר אותה מתפקידה, וחשב כי מילא מקומה. והיא, מה כבר הציעה. לתת בו חום, וסיבה. להציפו אמת. להשכימו באור, גם אם באיחור. לצרוב עורו בסימנים דקים של חיים. לסייע לו לקלף קליפות כזב מעל טבעו השלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה