לפני עלות השחר

הצלילים הדוממים האחרונים של הלילה פורטים על הנימים הרגישים ביותר. שולחים עיניים עייפות לחלון, בהייה אחרונה נודדת בין פיסות העלטה, תוהה באפלה. מי מבטיחנו כי שוב יעלה בוקר. מאין שאובה התקווה כי להט אור יפורר שאריות ליל צונן. לבד ניצב אדם על אדן החלון, משקיף בנוף חייו, מפזר תקוות ברוח.

ואולי לא השלים את יומו, ואפשר כי לא עשה די. ומניין שיזמן לו הבוקר נחמה? מן אין. רק לחישה רדופה של רוח מצחקקת באזניו, מבשרת על לבלוב מדשאות ירוקים בחלקות שכנים, חולפת בחטף נגד חזה, פוצעת לב.

צנועות שאיפות האדם, עלובות הן. חבויות במבטים נוגים התרים אחר אופק, נסתר לו אי שם בערפל. ביום של ראות טובה אפשר לראות מכאן רחוק, אמרו לו. אבל עכשיו אין יום ואין סיבה. רק שתיקה של לילה, המתנה דחוקה לזריחה. שוכב במיטתו אך עומד בהסכם. שנחתם במוצאי ליל בינו לבין השמיים. ומבטיח כי הלילה יעבור. מתחייב שיום יבוא.