בימי המלחמה הקרה, השקיעו שתי מעצמות העולם משאבים אדירים בבניית חדרי מלחמה אימתניים, לרוב בבונקרים תת-קרקעיים ובמעמקי הרי געש בלתי-פעילים, רצופי מסכים ומחשבים משוכללים. המטרה הייתה ברורה - לכשתפרוץ מלחמת העולם הבאה, שיש שחששו כי תהיה גם האחרונה, המנהיגים צריכים להיות בשליטה מלאה. קירות גבוהים עמוסי מפות ונתונים הם התפאורה הנדרשת וההכרחית לקבלת החלטות נבונה. המידע שזורם צריך להיות מדוייק, מלא, עשיר, אמין, זמין ומיידי. כל-כולו אמור לעטוף במסגרת מחייבת את הכפתור האדום המוצב בלב החדר. הכפתור, כמו המנהיג האמון עליו, לא אוהבים להיות לחוצים. הם לא מונחים סתם בתוך החדר - החדר נבנה סביבם. נוסד לשרת הכרעותיהם ההיסטוריות.
מדהים לחשוב שכל מערכת שינוע המידע המתוחכמת שהותקנה בבונקרים הסודיים היא גרסה חלקית ומיושנת של מערכת שינוע המידע שמונחת בכף ידי. הטלפון המאוד-חכם החדש שלי, מעביר לי בזמן אמת פניות מעשרות אנשים שמתכתבים איתי באמצעים שונים. בין עדכוני מזג אוויר, חדשות, טיסות והמצאות, הוא מאפשר לי להיות מעודכן בכל מה שאני רוצה, צריך או חייב לדעת. מעודכן כל הזמן, המושג זמינות מאבד מחשיבותו. גם כשלא צריך לקבל החלטות. וממילא, אין כאן שום כפתור ללחוץ עליו. האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון, מגוגלים עתה במסך מגע. החמ"ל הועתק ממעבה ההר למעמקי הכיס. מיירט כל שיחה והודעה. מציף חיינו בכל כך הרבה דרמות ולחץ, שבלעדיהם לא נוכל להירגע.
ספרו את כל זה לפרנסיס. במשרדה אי שם במרכז תל אביב, היא לא מרבה להסתכל בתיבת הדואר האלקטרוני שלה. אולי פעם-פעמיים ביום, בדרך למכונת הפקס. היא אפילו לא זמינה בטלפון רוב הזמן, מבחירה. אפשר להשאיר לה הודעה במזכירה האלקטרונית, אך ספק אם יהיה בכך תועלת. "פרנסיס", אני כותב לה ללא נימוס, "לא יעזור לך להתחמק. המזוודה שלי הלכה לאיבוד כבר לפני חודש. את לא עונה ולא זמינה. התשובות שנתת עד כה לא ברורות. שלחת אותי לדבר עם מחלקת התביעות של החברה הבינ"ל, אבל הם בכלל לא מפרסמים כתובת דוא"ל, והם אינם זמינים בטלפון. אף אחד לא יודע איפה המזוודה, אף אחד לא מציע לפצות אותי, וכל אחד אומר לי להתקשר למישהו אחר, ורצוי בשבוע הבא. אין לי אפילו למי להתלונן יותר...". אבל פרנסיס לא עונה. אולי תשלח איזה מייל בשבוע הבא ובו תמליץ לי להיות סבלני. ותגרום לי פעם נוספת לבהות במסך, משנן לעצמי שזה רעיון רע לברר את הכתובת שלה בבית.
אני בוהה בטלפון הנורא-חכם שלי. מישהו אמר לי אתמול שזה הטלפון הטוב בעולם. אני מחייך בתסכול. "איפה אתה ואיפה פרנסיס", אני חושב לעצמי. "כמה שהיא בלתי נסבלת, מזל שהיא קיימת", אני מטיח בחמ"ל הנייד. מכבה אותו ופותח ספר.
מדהים לחשוב שכל מערכת שינוע המידע המתוחכמת שהותקנה בבונקרים הסודיים היא גרסה חלקית ומיושנת של מערכת שינוע המידע שמונחת בכף ידי. הטלפון המאוד-חכם החדש שלי, מעביר לי בזמן אמת פניות מעשרות אנשים שמתכתבים איתי באמצעים שונים. בין עדכוני מזג אוויר, חדשות, טיסות והמצאות, הוא מאפשר לי להיות מעודכן בכל מה שאני רוצה, צריך או חייב לדעת. מעודכן כל הזמן, המושג זמינות מאבד מחשיבותו. גם כשלא צריך לקבל החלטות. וממילא, אין כאן שום כפתור ללחוץ עליו. האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון, מגוגלים עתה במסך מגע. החמ"ל הועתק ממעבה ההר למעמקי הכיס. מיירט כל שיחה והודעה. מציף חיינו בכל כך הרבה דרמות ולחץ, שבלעדיהם לא נוכל להירגע.
ספרו את כל זה לפרנסיס. במשרדה אי שם במרכז תל אביב, היא לא מרבה להסתכל בתיבת הדואר האלקטרוני שלה. אולי פעם-פעמיים ביום, בדרך למכונת הפקס. היא אפילו לא זמינה בטלפון רוב הזמן, מבחירה. אפשר להשאיר לה הודעה במזכירה האלקטרונית, אך ספק אם יהיה בכך תועלת. "פרנסיס", אני כותב לה ללא נימוס, "לא יעזור לך להתחמק. המזוודה שלי הלכה לאיבוד כבר לפני חודש. את לא עונה ולא זמינה. התשובות שנתת עד כה לא ברורות. שלחת אותי לדבר עם מחלקת התביעות של החברה הבינ"ל, אבל הם בכלל לא מפרסמים כתובת דוא"ל, והם אינם זמינים בטלפון. אף אחד לא יודע איפה המזוודה, אף אחד לא מציע לפצות אותי, וכל אחד אומר לי להתקשר למישהו אחר, ורצוי בשבוע הבא. אין לי אפילו למי להתלונן יותר...". אבל פרנסיס לא עונה. אולי תשלח איזה מייל בשבוע הבא ובו תמליץ לי להיות סבלני. ותגרום לי פעם נוספת לבהות במסך, משנן לעצמי שזה רעיון רע לברר את הכתובת שלה בבית.
אני בוהה בטלפון הנורא-חכם שלי. מישהו אמר לי אתמול שזה הטלפון הטוב בעולם. אני מחייך בתסכול. "איפה אתה ואיפה פרנסיס", אני חושב לעצמי. "כמה שהיא בלתי נסבלת, מזל שהיא קיימת", אני מטיח בחמ"ל הנייד. מכבה אותו ופותח ספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה